מי זוכר איך לשמוח ולרקוד?
לרגע קטן בסוף שנות ה-80, אופירה ורוית יוספי היו הדבר הכי שמח בפופ המקומי. אז למה הכל נגמר רגע לפני הפריצה בחו"ל, ומה הסיכויים לקאמבק? התשובות נמצאות בין יפו למקסיקו
עושות טוב על הנשמה: האחיות יוספי - "לשמוח ולרקוד"
מבט חטוף בהיסטוריה המוזיקלית שלנו, במיוחד בשנות השמונים והתשעים, מגלה תמונה קצת אחרת. אז, מפיקים, אמרגנים ואמנים כאחד לא היו מוכנים לוותר על הממתק החשוב כל כך במוזיקה המודרנית. היו לנו שרון ליפשיץ, אדם ו"היי פייב". והיו לנו גם את אופירה ורוית יוספי, האחיות האנרגטיות והמוכשרות, האחייניות של עפרה חזה, שלכמה רגעים בין 1989 ל-1991 כבשו את המדינה. 20 שנה אחר כך, אפשר לקבוע שהקריירה הקצרה המשותפת של הזמרות עדיין מהווה את אחד הרגעים הגדולים בעולם הפופ הקטנטן שלנו.
"זו הגדרה מפתיעה", אומרת אופירה יוספי, המבוגרת מבין האחיות יוספי, בראיון מיוחד ל-ynet, "כבוד גדול לשמוע כזה דבר. כל החיים רציתי לשיר וכל החיים רציתי שישמעו אותי שרה. כשאתה מפורסם ולמעלה אתה לא מרגיש את מלוא ההצלחה. בדיעבד, אתה מסתכל אחורה ואומר: 'וואלה, עשיתי'.
"מפתיע אותי שאנשים זוכרים, מפתיעה אותי האהבה שיש לאנשים אלינו עד היום. המון שנים עברו מאז ובכל זאת עשינו רק דיסק אחד. התחלנו לעשות דיסק שני, אבל עצרנו באמצע ומן הסתם לא חשבתי שיזכרו. אבל נראה שאני טועה בחשיבה שלי".
"זה מצחיק, כי יש אנשים שאתה אומר להם אופירה ורוית יוספי והם לא יודעים על מה אתה מדבר", מוסיפה רוית יוספי, "אז זה מאוד כיף ומשמח לשמוע שזוכרים".
בין יפו למקסיקו
בחג החנוכה, החלטנו לחפש בנרות את שתי האחיות, שהחליטו לפרק את החבילה בתחילת שנות התשעים ולא שיתפו מאז פעולה באופן מקצועי. בעוד אופירה המשיכה לשיר ולעבוד מאחורי המיקרופון, רוית שינתה כיוון. בימים אלה, אופירה עובדת בתיאטרון הסמטה ביפו ואילו רוית חיה מזה שלוש שנים במקסיקו עם משפחתה, לשם הגיעה בעקבות הזדמנות עסקית שנוצרה לבעלה.
נוסטלגיה: האחיות מבצעות את "טיפ טיפ טופ מלצרית". מתוך "להיט בראש"
אבל גם כשהמוזיקה כבר אינה הדבר המרכזי בחייהן, חיפוש זריז ברשת יצביע כי עדיין קיים בינינו קהל רב שישמח לראות את שתי האחיות האלה שרות שוב יחד. חוץ מזה, 20 שנה חלפו ועדיין לא ברור לאותו הקהל, מה גרם לשתיים לסגור את הבאסטה. "התחתנתי והבאתי ילדים והעברתי את כל האנרגיה שלי לילדים שלי", מספרת אופירה, "האמת היא שלא הפסקתי לשיר, כן להופיע אבל לא לשיר. נשארתי בתחום, עשיתי המון ג'ינגלים, בין היתר למפלגות הליכוד והעבודה, וקולות רקע לזמרים. המקצוע הזה דורש המון אנרגיות ותשומת לב מאוד גדולה, אבל האמת היא שנהנתי מאוד מהאימהות שלי. עד היום אני נהנית ממנה. המהות שלי בחיים זה להיות אמא".
"זה לא היה מתוכנן", מוסיפה רוית על קו הטלפון ממקסיקו ומשחזרת, "החלפנו מפיק וחשנו את עייפות החומר. אז, בתחילת שנות התשעים, חוקי המשחק השתנו בארץ. כבר אז התחילו ניצנים של דוגמניות שהפכו לזמרות ולשחקניות ואנחנו נפלנו על התפר, לא לפני שזכינו ליהנות מהדבר האמיתי בשנות השמונים. אבל זה בסדר, קיבלנו הכל בהסכמה ומאז קרו הרבה דברים טובים. אני לא אשקר ואגיד שאין את הגעגוע, אבל צריך להתמודד עם המציאות".
למה הכי אתן מתגעגעות?
רוית: "הקהל וההופעות. מי שלא עמד שם למעלה על הבמה, לא יכול להבין את זה. וואלה, זה משהו שחסר. אבל תשמע, יש לי את הבעל שלי והוא קהל לא פחות אדיר". אופירה: "אני מאוד מתגעגעת לשיר ולהקליט עם אחותי. להופעות בכל הארץ, לפגוש אנשים, לאהבה שאנשים נתנו".
ריהאנה, לדוגמה
את האהבה הגדולה מהקהל חוו השתיים בגיל יחסית צעיר בחיים. "רוית השתחררה מהצבא, אני הייתי בת 24", אומרת אופירה, "זו היתה חוויה מעלפת, זה היה הגיל עבורנו לעשות את זה. האנרגיות שיש לזמרות בגילאים האלה אין בשום גיל אחר. תראה את ריהאנה, בת 22 ומיליונרית.
"גם עד שהתפרסמנו חיינו את המוזיקה. רוית היתה בלהקה צבאית ואני שרתי בהרבה מופעים ובלהקות, ליוויתי את דני סנדרסון במשך שלוש שנים ועשיתי פרסומות לרדיו. עבדתי בזה המון המון. אחר כך נשאר רק הג'ינגלים".
הכתבה על נסיעתן של האחיות לחו"ל. מתוך ידיעות אחרונות, 1990
"אחותי היא אחד הפספוסים הגדולים של עולם השירה בישראל", מעידה רוית על אחותה, "היא אחת הזמרות הגדולות שהיו אי פעם. אני זוכה לשמוע אותה ואת כל מה שהיא עושה, אבל עבור אחרים זה פספוס, כי היא אחת בדור. אז אני מתבאסת בשבילה שלא קרו לה דברים יותר מהותיים במוזיקה. רק צריך להרים את הכפפה והשמיים הם הגבול איתה".
בעת ההצלחה הגדולה, ואחרי להיטים כמו "לשמוח ולרקוד" ו"כל אחד יכול", הוזמנו האחיות להקליט שירים בחו"ל, עבור המפיק ראלף צאנג, מי שבזמנו עבד עם זמרת הנשמה צ'אקה קאן. את הקשר יצר יגאל בשן, מי שהיה המפיק, המנהל והאב המוזיקלי של הבנות. מדובר היה בפרויקט של עשרות אלפי דולרים, צעד מאוד לא שגרתי באותן שנים. אבל כמובן, במשפחה היה תקדים לעניין: הדודה עפרה חזה, שהיתה אז בשיא הצלחתה בחו"ל.
"התחלנו לעבוד בגרמניה, אבל סדאם חוסיין הרס לנו את התוכניות", נזכרת אופירה, "התחילה מלחמת המפרץ וחזרנו לארץ. המפיק דווקא רצה שנבוא חזרה לגרמניה במהלך המלחמה אבל אני אמרתי שאני לא עוזבת את המשפחה שלי. אמרתי לו שאפשר לחכות עם זה, אבל כנראה אי אפשר היה. מה שכן, צ'אקה קאן כתבה לנו שיר".
נו ומה קרה?
"השיר מעולם לא הוקלט. התחלנו לעבוד שם באולפן על חידוש לשיר של 'הקארפנטרס' והיא הגיעה לשמוע ונתנה לנו שיר שלה".
ובמהלך הזמן קיבלתן הצעות לחזור לשיר ביחד?
אופירה: "קיבלנו כמה פעמים. אני לא שקלתי את זה, אבל יכול להיות שאחותי שקלה, תמיד היא משאירה פתח שאולי יום אחד זה יקרה. זה יכול להיות, אבל מבחינתי זה מאוד רחוק".
רוית: "הפניות הגיעו בעיקר מהאנשים הרגילים, הפשוטים. תמיד אמרו איפה אתן ונעלמתן ושמאז שעזבנו נשאר חור בעולם הזה של הפופ. וזה לא פופ פושטי, אלא פופ עם פאסון ונשמה. אני לא פוסלת שום דבר, לך תדע, החיים מגלגלים אותנו למקומות. תראה: פתאום מצאתי את עצמי במקסיקו עם כל המשפחה. יש כמיהה ויש געגוע. אז אם זה יקרה, יאללה בכיף".
אז מה צריך לעשות בשביל שזה באמת יקרה?
"זה דבר שלא משתנה: צריך חומר טוב ומישהו מאחורי הקלעים שיתחיל להזיז דברים. אבל בינתיים אני פה במקסיקו. זה משהו שיכול לקרות רק עוד שנתיים".
אז עוד שנתיים נדבר?
"קבענו".
