זו תמיד אותה שיחה בפאב, רק הבחור משתנה

אני אחת מהדור התלוש, שמנסה להבין מה המהות של הליברליזציה המוגזמת הזו. אני מוצאת את עצמי ואת חברותיי רודפות אחר האושר הבלתי מושג, שהוא הגבר המושלם. גם החברות הנשואות לא מוצאות את עצמן בכל הבלגן, ומהרהרות אם הן מפספסות משהו, כשהן מוקפות בבנות שיוצאות כל ערב לבר טרנדי חדש וקונות בגדים עדכניים גם אם המראה לא ממש הולם.

הן מבלות שלוש שעות מול המראה, ועוד 40 דקות בדרכים או בניסיון למצוא חנייה, וכל זה רק כדי להגיע לבר הנחשק ולגלות שאת נראית כמו זאת היושבת מימינך, רק שאצלה השרשרת הרבה יותר מתאימה לשמלה, או זו משמאלך, רק שהיא ממש הגזימה עם הנעליים, כי זה בסך הכל פאב שכונתי, או כמו שמולך, רק שהיא בלונדינית ולהן הכל הרבה יותר מתאים- לפחות בקיץ.

גם אני ניסיתי את זה. יוצאת ערב ערב, קונה את הבגדים היפים ביותר מהחנויות השוות ביותר, מיד אחרי העבודה עוצרת אצל הספר שיעבור על הפן שעשיתי שלשום ועברתי עליו אתמול, וסביר להניח שאעבור עליו גם מחר.

אני מגיעה הביתה באיחור של חצי שעה ממה שהקצבתי לעצמי כדי שיהיה לי זמן להתארגן לפני שהבנות באות לאסוף אותי. מתאפרת במהירות האור, לובשת את השמלה שמשום מה בחנות נראתה הרבה יותר טוב על הגוף, או שהבטן שלי כבר התנפחה מרוב אלכוהול שנכנס אליה כל ערב.

נראה שהציצי בחוץ עשה את העבודה

בכניסה לבר המיוחל אני ממתינה 20 דקות עד שהסלקטורית האנורקטית מחליטה לצאת כדי לראות עד כמה מלא בחוץ, וככל שיותר מלא ככה היא ממהרת להיכנס בחזרה. חברותיי המיואשות ואני בראשן כבר נמצאות בעיצומו של ריכול על כך שהיא בעבודה המושלמת עבורה, כי אין מצב שהיא היתה עוברת סלקציה עם השיער הנורא והאיפור הלא ברור שמרוח לה על הפרצוף.

בפנים אנחנו מפלסות את דרכנו אל הבר, בתקווה למצוא סנטימטר פנוי להניח את התיק, שיהיה גם קרוב מספיק לברמן שמתנהג כאילו לפני רבע שעה הוא התקשר למדונה רק כדי לומר לה שהקשר ביניהם לא יכול להימשך יותר כי הוא מרגיש חנוק.

על הבר אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחה שמרגישה כאילו ניהלתי אותה ערב קודם עם בחור עם שיער ארוך שאני כבר לא זוכרת את שמו, או שלשום עם הבחור המוזר מהרצליה, או שבעצם זה הבחור שהיה פה ממש לפני הבחור שעומד מולי עכשיו. השיחות האלה משמימות: "בת 27, גרה ברמת גן, סיימתי תואר ראשון חושבת להתחיל תואר שני".

לפעמים אני כל כך משעממת את עצמי, שאני לא מבינה איך בכלל עניינתי מישהו מכל אותם גברים שביקשו את מספר הטלפון שלי. סביר להניח שהציצי בחוץ עשה את העבודה. בסוף כל ערב אני מגיעה הביתה ומגלה שלושה סמסים מארבעה גברים עם שמות משפחה של ברים ומועדונים.

הם אומרים מילה חמה, וישר נכנסים איתך למיטה

דבר אחד כבר למדתי בוודאות: לענות לסמס בשעה כזאת לא יוביל לשום מקום מעניין, אלא רק ישרוף לי עוד שעת שינה מהשלוש שנותרו לי, רק שלא ברור באיזו שעה זה כן יוביל למקום ראוי.

איזה אינטרס יש לגברים לשנות את הדפוס המעוות הזה? אפילו הגברים הפחות חכמים שהכרתי, אלו שבקיאים רק בשעונים אנלוגיים או דיגיטאליים, יודעים שאחרי בכוס בירה אחת הם יבלו את הלילה עם הלוגמת. אלו שאוהבים ללכת על בטוח יודעים שבתוספת צ'ייסר וויסקי הם מבטיחים שיסיימו את הלילה בכפיות, מזלגות ואפילו בסכינים.

והגברים החכמים שהכרתי - אלה שמכירים גם את השעון הביולוגי, לא ישתמשו בכוס בירה ואפילו לא בצ'ייסר קטנטן, אלא רק יספרו לבחורה העומדת מולם כמה מיצו את עניין הברים ואיך חסר להם בחיים קשר רציני. אלה ימצאו את עצמם במיטה של בחורה שהם לא זוכרים איך קוראים לה, שבטח צירפה את החברה הכי טובה שלה, שגם נואשת לקשר רציני כזה.

אני נשבעת שמאסתי בהתנהלות הזו שחוזרת על עצמה, ועוד יותר מאסתי בלשבת ערב שלם עם החברות, שהחליטו סוף סוף לא לצאת מהבית, ולגלות שכולן ריקות מפנטזיות - לאחר שאלה התנפצו בזו אחר זו, אבל מלאות באלכוהול. אני לא יודעת אם לזה כיוון כותב השיר המהולל אבל אין ספק ש"אנחנו דור מזוין".