כל הגברים הם בעצם אנשי פוצי-מוצי בארון
הם חיים בתוכנו, אותם דובונים, שבמהלך היום מדברים בהברות קצרות ובלילה, כשאיש לא רואה, מבקשים להתכרבל ולהתכנס בך. לעיתים גם דובון לא-לא הופך לדובון אכפת-לי
אני חונכתי על האמונה שגברים הם עם שלא בוחר ברגש ככלי מנחה. בביתי שלי ראיתי שגברים זה עם חזק, ובעיקר - לוגי. אבא שלי יכול לנתח עלבון בכלים לוגים ולמקם אופוריה כשלב בתוך נוסחה. בעוד אני משתוללת, הוא יכול להסביר לי בדיוק מאיפה זה נובע ומה יהיה הצעד הבא שלי. גברים, כפי שלמדתי, רואים מטרה הניצבת מול עיניהם, והופ - קדימה להסתער. הם מקבלים החלטה, בפשטות ובבהירות, ולא לוקחים ללב משתנים שוליים כמונו, הנשים. גברים לא צריכים להתכרבל כל הלילה כדי להרגיש אהובים, גברים כביכול נבהלים ומצטמררים לנוכח האפשרות להדבק בסכרין הנשי.
האומנם?
נראה שחברותיי ואני מובלות ע"י הפוצי-מוצי. כן כן, הפוצי-מוצי. אנחנו מקשטות את ימינו ואת ימיו של האחד שלנו בפתקאות ורודות ומחכות לשעה היחידה בסוף כל יום שבו הלילה, העייפות ואבק היום מתחלפים לכירבול, נשיקות וקול מתחנחן. כמה נחמדה ההרגשה שידיו של זה עוטפות אותך, שפתיו נצמדות-לא-נצמדות לעורפך, והכל כל כך צמוד ומגובש שאפילו הקול שלך מתרכך.
"איזה כיף לנו, הא?" את שואלת בחנחון.
"תראי איך גררת אותי, שלא תגידי שאני לא מתחשב"
"כיף, כיף. הכי כיף", עונה לך אותו דובי לא-לא, שלשעה אחת ביום הופך לדובון אכפת-לי. "הו,בייבי, כמה שנעים לי" הוא אומר, ומיד מוסיף מתוך בהלה: "ואוו,איזה פוצי-מוצי, ממש פוצי-מוצי, תראי איך גררת אותי, שלא תגידי שאני לא מתחשב".
ממש מסכן, אבוי הסבל הנורא! את גררת אותו לתא עינויים שהק.ג.ב לא דמיין לעצמו שקיים. ממש רחמים על אותו גברבר שנאלץ להימצא בסיטואציה שבו יד מלטפת מעריצה את חלקי גופו שאף הוא שכח שהם קיימים (הצד השמאלי אחורי של המותן, חיבור בין השכם לעורף ועוד כל מיני אזורים נידחים). שנייה לפני שאת מגדישה את הסאה, עצרי וחשבי שכאן, חברה, את יכולה לבחור בין שתי אסכולות שונות להתמודדות עם הבריחה הגברית מהסכרין הזוגי.
הראשונה והאינטואיטיבית יותר היא האסכולה של ההאשמה. כאן את מוזמנת להטיח בדובון שהוא נהנה בדיוק כמוך,ושלא יעשה טובות. מכאן יפתח דיון שלם של הבדלים מגדריים, מי צריך מה, וכל אחד יתבצר בעמדתו בכוונה להגן על מינו. אט אט השפתיים הרופפות על צווארך יתרחקו וירביצו בך תורה על הכל מהכל, אבל בשום פנים ואופן לא ינשקו את גופך. לאיבוד הגבריות אין מחיר, וזה השלב שבו הוא יעמוד על שתי רגליו האחוריות ויילל כתן על מנת להשיב לעצמו את הארשת הלוגית והקשה שהוא עוטה יום יום.
האסכולה השנייה מדברת על השלמה. אם תבחרי בדרך זאת תודי בכך שגברים לא רוצים להיות משויכים לכרבולים ורודים וליטופים שממכרים, שלא לדבר על קיצי-קיצי, "נעים" בגב. הם לא יכולים לסכן את מעמדם, אז פשוט השלימי עם זה ואמרי לדובון שהוא הכי מתחשב. כי חברה יקרה, גברים כמעט ככלל הם מה שאני מגדירה "פוצי-מוצי בארון".
הם חיים בינינו, כאחד האדם. הם מחליפים גלגלים, מדברים על תוכנות חדשות, בודקים מעגלים חשמליים ומגרבצים מול ערוץ 5. הם מתעצבנים על הכביש ומשמיעים קולות דמוי טרזן בכל פעם שמישהו מעז לחתוך אותם. הם מנשירים שערות באמבטיה, מפליצים בחופשיות ובונים על שישיית גולדסטאר בערב, כי פטל זה לא מגניב. כשאת נעשית רגישה לגבי משהו ומתחילה להתפרק מולם בקול טרום-בכי, הם מיד מנתחים את המצב באופן לוגי ומפרקים הכל לגורמים עד שאת עייפה מכדי להבין מה לעזאזל הם רצו ושוכחת שאת זו שחוותה את הבעיה.
הם חיים בתוכנו, אותם דובונים, שבמהלך היום מדברים בהברות קצרות ובלילה בלילה, כשאף אחד לא רואה, מבקשים להתכנס בך ולחוש את החום היוצא מגופך. ה"פוצים-מוצים בארון" לעולם לא יודו שהם מעדיפים להתחבק איתך עכשיו מלשבת עם החבר'ה על עוד בירה, ולעולם לא יגידו בקול רם שעדיף להם לישון עם קצת פחות שמיכה ועם הכרית הגרועה שסחבת עוד מימי הגן שלך, מאשר להירדם בלי הפוצי-מוצי איתך.
לשם ההבהרה, אין כאן קריאה להיעלמותו של הגבר-גבר, ומי שמכיר אותי יודע שככל שאתה יותר ניאנדרתל, כך גובר הסיכוי שאתפתה למשגל, ואין לי צורך בדובון שיתהלך בביתי וידבר איתי בקול של נקבה. ממש לא.
אל תיבהל אם אתה נהנה מזה
מה שכן, גברים יקרים, אם אתם בטוחים בזהותכם - אל תתביישו להתכנס גם למקומות רכים יותר. נכון שאהבה ואינטימיות לא מוגדרים רק בתחומי הגוון הוורוד, וגם להחליף לך גלגל בגשם או לשבת על המחשב שלך ולפרמט אותו אלה מעשי נתינה. אבל כשאנחנו מתאחדים לכמה רגעים בסופו של יום, וזו ידך שלך המושטת אליי בכוונה לקרב את גופי אליך, אל תיבהל אם אתה נהנה מזה לפעמים יותר מאשר להתקשות בין חלציי.
אנחנו קוראות לזה פוצי-מוצי, תקרא לזה מצידי אלטרנטור או קרבורטור, מה שעושה לך טוב, אבל בסופו של יום, תודה שאתה אוהב את זה איתי.
לפנייה לכתב/ת 
