לומדים רק כשקורה אסון
"המוח היהודי" כנראה לא מסוגל לקחת בחשבון דברים שטרם קרו. תראו לנו שמישהו באמת יכול למות מזה, ואז אולי נקשיב
כמה אירוני, בשנת 1996, בהיותי סטודנט באוניברסיטת חיפה, ישבתי בשיעור בפסיכולוגיה ארגונית. בתגובה למקרה מסוים בו דובר, אחד מאסונות צאלים, הערתי שידוע שבצבא לומדים רק כאשר מישהו מת. הפרופסור הגיב בתרעומת מהולה בפליאה, כאילו אמרתי דבר מה חמור ביותר, דבר מה תלוש מהמציאות, דבר מה שאם הוא נכון, יזעזע את תפיסת עולמו וישנה אותה מהקצה לקצה.
היום - וגם אז, מן הסתם - כל תינוק יודע לומר זאת בעל פה: בישראל בכלל, לא רק בצבא, לומדים רק כאשר קורה אסון, רק כאשר יש אובדן של חיי אדם. כך זה היה במלחמת לבנון, כך זה בשריפה הנוכחית בכרמל, כך זה היה תמיד, ואולי כך זה גם יהיה תמיד. "המוח היהודי" כנראה לא מסוגל לקחת בחשבון דברים שטרם קרו. תראו לנו שזה יכול לקרות, תראו לנו שמישהו
אירוני ועצוב שקורבנות השריפה סללו במותם את הדרך למתן מענה הולם למצבים שכאלו. לולא מותם, איש לא היה טורח. אני נזכר כעת משום מה, בקורס המ"כים שהשתתפתי בו בתחילת 1990, באחד האימונים אני זוכר קליעים שפגעו בתלוליות החוליות בהן התאמנו, במרחק כמה מטרים מאיתנו, כמה יפה הם החליקו אל תוך החול, משחק ילדים. לרגע היה נדמה שאיש לא שם לב אליהם מלבדי. כאשר התרעתי, אז כן, הסיירת מתאמנת באזור, הם מתחרעים! אה, אם כך זה בסדר.
הקליעים האלו לא אמורים לפגוע במישהו, אלו קליעים ידידותיים, ועובדה הם לא פגעו בי, הם פגעו באדמה לידי. זה לא בי, אני חי, ובעצם עלי להגיד תודה ולא לחפש לעשות בעיות או להפריע למישהו להתאמן חלילה.
לומדים מטעויות
קורבנות סוללים במותם את הדרך לשינוי חיובי בנהלים. אם נתייחס אל המדינה כאל אורגניזם, והפרטים הם מרכיביו, אז אובדן חיי אדם משול לטעויות שהיחיד עושה, ושיפור המדינה משול ללמידה מטעויות. וכמו שאומרים, מה שלא הורג - את המדינה - מחשל אותה, ולאור זאת כמה אירוני שהדבר שמחשל אותה הוא דווקא מותם של אזרחים.לא כל המחדלים נופל בחלקם הכבוד שחיי אדם יוקרבו למענם. ראשית יש את העניין ההסתברותי - ישנם מחדלים שמחכים בסבלנות
שנית, יש את המחדלים מהסוג שגורם נזק עצום לבני אדם, אך הנזק הזה לא מתבטא באופן ישיר ומוחשי באובדן חיי אדם. אלו מחדלים שאין אירוע נקודתי שיכול לגאול אותם מן השכחה ולהסב אליהם תשומת לב ומשאבים. למרבה הצער אלו המחדלים השכיחים ביותר. הם נמצאים כל הזמן, נוכחים כמו אוויר, אך המנטאליות של כאן לא מאפשרת להם להיפתר. מנגנון השיפור של המדינה עובד על דם, והם אינם מייצרים דם, לכן נגזר גורלם לחיי נצח. מחדלים של שחיתות, חוסר צדק, גזענות, ניצול לרעה של כוח, אלו מחדלים שנמצאים בחיינו כמו אוויר. יש מי שמתריע, אך אין מי שמת, והיות שכך, המצב נשאר כמות שהוא.
ישנן תוצאות שאינן מוות, שהפכו למותג, והן מתפקדות כמו מוות. הכוונה בעיקר לקורבנות עבירה על רקע מיני. אך בכל מה שאמור בטווח רחב של תוצאות קשות לפרט שאינן מוות ואינן פגיעה על רקע מיני, ישנה התעלמות מוחלטת, ואינסוף מחדלים נותרים ללא מענה וללא כתובת, ללא לגיטימציה וללא אג'נדה.
חג החנוכה הוא חג האור, וחג הפסח הוא חג בו מבערים את החמץ. אילו האור של חנוכה היה מבער את החמץ, השריפה הייתה יום חג, אך לא את החמץ השריפה מבערת, כי אם את מה שאינו חמץ, והחמץ במקומו מונח, מוחבא כמו אפיקומן, בחנוכה.
ד"ר אורן עילם, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת תל-אביב בפסיכולוגיה חברתית-קוגניטיבית. מפעיל בלוג בנושאי שחיתות , ואתר לשירה חברתית .
לפנייה לכתב/ת 
