תג מחיר אמין

סיפורים מַלאים

יש משהו מלאה בסיפורי ירידת בני יעקב למצרים. בני יעקב יורדים "לשבור שבר" במצרים. יוסף מזהה אותם והם לא מזהים אותו, והוא מתחיל במסע נקמה. אף פעם לא אהבתי לקרוא את סדרת הסיפורים הזו; הפרטים רבים והחזרתיות מעייפת. ייתכן שהעייפות שמשרים עליי סיפורים אלה מהותית לעובדת היותם סיפורי נקמה – נקמה היא בדרך כלל מסע לא מספק, ועל כן ללא סיום מסודר, והיא חוויה רודפנית לשני הצדדים. הנקמה מעייפת.

סיפור נאיבי

הסיפור המקראי על המפגש בין יוסף לאחיו, מזכיר ז'אנר שלם של סיפורים על אנשים פשוטים שנפגשו לגמרי במקרה עם השליט הכל-יכול. אחי יוסף יורדים למצרים לקנות אוכל בשנות הבצורת, כל מי שחי בארצות הסמוכות למצרים ויש לו מעט כסף, עושה בדיוק אותו דבר.

המקרא מציג לצד התמונה הריאלית של מצרים המוצפת בפליטי רעב, גם תמונה נאיבית של עשרה אחים שיורדים למצרים ונפגשים עם השליט (מב, ה-ח): "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה: וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל: וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ." מצד אחד, האחים הם חלק מהגל הגדול "בתוך הבאים", ומצד שני יש להם פגישה אישית לגמרי מקרית עם השליט.

חז"ל מגשרים בין הריאלי לנאיבי

התמונה הנאיבית של המפגש דווקא מוצאת חן בעיניי ולא הייתי מנסה לפתור את הקשיים המתעוררים בנסיון לחבר אותה למציאות. ייתכן שגם חז"ל לא היו מוטרדים מחוסר הריאליות של הסיפור המקראי, אבל הם ראו בפער שבין המדומיין לאפשרי, הזדמנות לדרוש דרשות - והם עטו עליה.

הנה גשר של דרשה. דרשה העוסקת בשאלה כיצד הצטלבה דרכם של יוסף והאחים כבר בביקורם הראשון במצרים (בראשית רבה, מהדורת תיאודור-אלבק, מקץ צא): "'וירדו אחי יוסף' ... ראוי למקרא לומר 'בני יעקב' מהו (למה כתוב) אחי יוסף? מתחילה לא נהגו בו אחווה אלא מכרוהו, ובסוף נתחרטו, בכל יום אמרו: נלך ונבקר עליו ונשיבהו אל אביו, וכשאמר להם יעקב: רדו למצרים, נתנו כולם בלבם לנהוג בו אחווה.

"אמר רבי יהודה ברבי שמעון: אף יוסף היה יודע שאחיו יורדים למצרים, מה עשה? הושיב שומרים על עשרה פתחין אמר להם כל מי שיכנס בפתח כתבו שמו. לערב הביאו לו (השומרים את) הפתקים אליו, זה קורא ראובן בן יעקב וזה שמעון בן יעקב וזה לוי בן יעקב וזה יהודה בן יעקב וגו', אמר להם (יוסף) סתמו כל האוצרות ופתחו אחד, נתן את שמותם לאותו שהיה ממונה על אותו אוצר, אמר לו כשיבואו אילו הכתובים אליך הביאם אליי, עברו ימים ולא באו, שיגר אחריהם ומצאם בשוק הזונות, וכי מה מלאכתן שם? אלא אמרו שמא בשביל שהיה יפה תואר הושיבוהו בקובה, תפשום והביאום אל יוסף".

געגוע לקשר הוא גשר

הגעגוע הוא כנראה מורה דרך משובח. כל האחים מתגעגעים לקשר, כל האחים רוצים לתקן ובכל זאת משהו מונע מאחי יוסף לעשות את הדבר המתבקש ולהתחקות אחר עקבותיו. חז"ל אומרים לנו שהם נורא רצו למצוא אותו ונורא לא עשו דבר בעניין במשך שנים.

למה זה קורה לנו? למה הרגשות תמיד אמביוולנטיים? למה אנחנו נורא רוצים ונורא לא רוצים באותו רגע ממש? גם יוסף, השליט הכל-יכול של מצרים, היה יכול לחפש את אביו. אבל שני הצדדים היו זקוקים לעידודן של שנות הרעב על מנת ליזום את המפגש.

הסיום המפתיע של המדרש

המדרש מסתיים בצורה מפתיעה עד מאוד. מכל המקומות בעולם, יוסף מוצא את אחיו דווקא בשוק הזונות של מצרים. יוסף שידע מתי נכנסו אחיו למצרים הופתע מכך שהאחים לא הגיעו אל היעד המוצהר שלהם – אוצרות המזון. האחים מסתובבים במצרים ומחפשים משהו אחר, והם נתפשים דווקא בשוק של זונות. התשובה ששמים חז"ל בפי האחים מפתיעה לא פחות מהסיטואציה עצמה: האחים הניחו שיוסף היפה נמכר לזנות, וכי איזה שימוש אחר כבר יכלו המצרים לעשות ביוסף?

האם האחים שמחו לגלות שאחיהם עלה לגדולה ולא סבל בשוק הזונות? האם, בסתר לבם, הם התאכזבו מכך שחרף יחסם, חלומות יוסף התגשמו בדיוק מפתיע? מה חשב לעצמו יוסף כשגילה שאחיו חיפשו אותו דווקא בקרב הזונות? מה מבקשים חז"ל לעשות כשהם ממירים את התמונה הנאיבית של פגישה אקראית עם השליט, בתמונת חיפוש האח האובד בשוק הזונות?

כמה מחשבות על גבולות האחריות

בתום "הסיבוב הראשון" חוזרים האחים אל יעקב עם אוכל וכסף, אך בלי שמעון. חמור מכל, הם נדרשים להוריד את בנימין למצרים. יעקב מוכן להפסיד הכל ובלבד שלא לשלוח את בנימין למצרים. הוא משאיר את שמעון בכלא המצרי, ומוכן לוותר על המזון.

ראובן ויהודה מתגייסים בנסיון לחלץ את המשפחה מהאיסור המוחלט של יעקב. ראובן מציע ערבות כבדה ומאוד קונקרטית (בראשית פרק מב): "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ". יעקב לא נענה.

את נסיון השכנוע השני מבצע יהודה. יהודה מציע הרבה פחות - ודווקא הוא משיג את הסכמת האב. יהודה לא מציע הצעות חסרות שחר. הרבה פעמים הבהלה גורמת לנו להתחייב לדברים שאנחנו לא באמת מוכנים לעמוד בהם, יהודה לוקח אחריות על ההצעה שלו, ואת האחריות על הסיטואציה הקשה הוא דווקא מנסה להעביר ליעקב (בראשית מג, ג-ט): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל: וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד ... וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים".

אנכי אערבנו

כמה שאני אוהבת את המשפט הזה של יהודה. כמה עומק ואומץ יש בו. יהודה אומר: אני אחראי אך, בניגוד לראובן,

הוא לא נוקב במחיר כיוון שאי אפשר לנקוב במחיר. כיוון שלהציע ליעקב להרוג את נכדיו אם בנו יומת, זו הצעה מרשימה, מרושעת וטפשית כאחד, ויחד עם זאת כנראה מפתה.

בקביעה של יהודה: "וחטאתי לך כל הימים" אין הבטחה קונקרטית אבל יש הרבה חמלה וקשר, היא האנטיתזה של הפתרון האלים, המתאבד או הרצחני. ההצעה של יהודה מכירה בגבולות האחריות האנושית. יעקב חייב לשלוח את בנימין כי אין כל פתרון אחר. יהודה יעשה הכל כדי להגן על בנימין אבל הוא לא באמת יכול להבטיח שהכל יעבור בשלום. כנראה שלאמינות יש כוח שכנוע גדול.

ובבית המדרש של הטוקבקים

מים שקטים (45) את מצילה את המצב. את מביאה אלינו את השקט ואת האפשרות למחשבות שניות ולדיון רציני.