אפר למחשבה
ביטויי הצער של נציגי ממשלתנו על קורבנות השריפה ונזקיה – האם הם העמדת פנים? האם גם הפעם המסקנה תהיה להפריט ולהעשיר את בעלי ההון על חשבון מסינו ובטיחותנו?
הלהבות עודן משתוללות, חורכות ומכלות. המפונים טרם שבו לביתם, וחלקם גם לא ישובו. הציניות המפעפעת בי מבקשת לדעת אם האש תבער שמונה ימים תמימים.
עוד בטרם תכבה האש וישקע האפר על ארצנו ועל "ההר הירוק כל ימות השנה", מתגלות זוועות נוספות, שאסור שייעלמו בתוך השחור. אסור שהחיבוק האמיץ לכבאים ומלות העידוד של ראשי השלטון ישטו בנו. אסור ללכת שבי אחר הבעת פניו המודאגת של ראש ממשלתנו, שמביע בפומבי כאב גדול על הנספים, משמיע מלות ניחום למשפחותיהם ומחזק את האומה על "אסונה הלאומי".
אסון הכרמל: דיווחים 24 שעות ב-ynet
בראותי אותו כך איני יכול שלא להיזכר באירוע לו הייתי עד במהלך שירותי בלבנון (שנת 97): כשהסתבר לאחד המפקדים הבכירים שחמישה חיילים מכוח גולני במדרונות נחל סלוקי נשרפו למוות, הוא מיהר לטשטש את פקודת איסור הפינוי שנתן להם, מיהר לשטח, וחי נפשי – מרח את עצמו באפר והתייצב מתנשף מול מצלמות הטלוויזיה, ששידרו את צערו הכבד. נדמה לי שמראות הדאגה הכנה הנשקפת מפניהם של מנהיגינו, החיבוקים והמלים הכואבות מזכירים את יוזמתו של אותו קצין. והציבור קונה את "ביטויי הצער" הללו.על הכאב הנורא שמעלים בי אירועי השריפה נוסף כעס אדיר על השרלטנות שבה מנוהלת מדינה זו, ביתי, שכל מדיניותה בפועל נובעת בסופו של דבר מלחיצת ידיים של איילי הון ופוליטיקאים שדואגים זה לזה, שמזינים זה את זה בממון, ואותנו - בשקרים.
"הכתובת הייתה על הקיר", אומרים היום. נכון, איש לא ידע ששריפה תפרוץ ביער שלא זכה לטיפת גשם כבר חודשים, אבל רבים ידעו שאין די ציוד לכיבוי שריפות, שהציוד הקיים מיושן, שהחומרים מעכבי הבערה אזלו מהמחסנים זה מכבר, שתרגול של תרחישי שריפה גדולים (שהיו ריאליים ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה) לא נערכו. שירותי הכבאות מתריעים על כך שנים, והדו"ח של מבקר המדינה מציין זאת במפורש. אבל האולמות בכמה ישיבות ממשלה שנקבעו לעסוק בנושא נותרו ריקים, וכל הדו"חות שנשלחו בעניין נותרו על הנייר.,וניירות, כידוע, קלים לבעור.
באוצר חושבים על כסף
פקידים במשרד האוצר בחרו להצהיר ש"תקציב שירותי הכבאות גדול דיו, אלא שרוב רובו מנותב למשכורות, ולכן לא נותר כסף לקניית ציוד ולאימונים". כמה ערל לב אפשר להיות כדי לומר זאת בעוד האנשים שאותם הוא מכפיש עסוקים בחירוף נפש בכיבוי השריפה שהוא עצמו אחראי להתפשטותה? למה שירותי הכבאות כה מוזנחים? האם זו יד המקרה, הירדמות בשמירה או עצלות? ואולי מדובר בהזנחה מטעמים חמורים יותר? האם יתכן שבימים אלו ממש מופיעות על המסך פניו המודאגות של אחד מהאחראים, וממש באותה שעה הוא חוכך ידיו בהנאה מאחורי גבו, ואומר לעצמו: "הצליח לי!"
למה הצליח? כי עכשיו סוף סוף יוכח שהמדינה אינה מסוגלת להקים שירותי כבאות מהימנים ותקינים. מה הפתרון? הפרטה, כמובן. מי יקים כזה גוף? בעלי ההון המקורבים לחברי הממשלה הכואבת את האסון. מי ישלם לחברות הכבאות המופרטות. המדינה. אבל המדינה זה אנחנו – משלמי המסים.
"אסון לאומי", שב ואומר נתניהו. הייתכן שצר לו שלא מדובר בפיגוע? חיבוקים חמים לקורבנות אחרי פיגוע היו יכולים לסייע לו, אבל למרבה הצער זו רק שריפה. שריפה שבתור ראש ממשלה הוא האחראי הישיר לה.
אסון לאומי, אני אומר, ויודע שזה המצב, אבל אין כוונתי לשריפה שבכרמל, אלא למסך העשן והערפל, ליערות השחיתות שנטועים בצפיפות רבה של ערבות הדדית ובזקיפות קומה שלא ניתן עוד לברא, שרק הנעדרים יושר פנימי וציבורי מסוגלים לה.
הכותב הוא מורה דרך בארץ ובחו"ל, מרצה ומלמד, כותב ומצלם
לפנייה לכתב/ת 
