הנדוש ברוך הוא

בהעדר שם טוב יותר, נקרא לזה "תסמונת פרלוב". אדם עובר הכשרה כקולנוען, בדרך כלל באוניברסיטת תל אביב, ומיד נדמה לו שהוא לא רק חייב, אלא גם יכול, לעשות את "יומן" הבא. מדוע? מפני שהאגו מצווה ומצווח שאפשר, כלומר צריך.

התוצאה היא בדרך כלל סרט תפור בגסות מחומרים שהיו צריכים להישאר על שולחן העריכה הביתי, וחוסר הבחנה מדאיג בין"אישי" לבין "ראוי לשידור", כאילו עצם ה"אישי" הוא כשלעצמו סממן של איכות. עובדה, ככה זה היה אצל פרלוב, לא?

צילומים לאלבום המשפחתי (מתוך "אלוהים ואני")

ובכן, לא: מתוך אינטלקט מזהיר, מנעד תרבותי רחב להדהים ותפיסה מגובשת על מהות הקולנוע שלו-עצמו, זיקק דוד פרלוב את חומרי החיים שלו לכלל יצירת מופת. יתכן שנתי אדלר ניחו בדיוק באותן תכונות, שהן תנאי מקדמי להצלחה של פרוייקט אישי עם יומרה אוניברסלית, אבל הן ודאי לא התגלו ב"אלוהים ואני", ששודר בערוץ 8.

אלוהים ואני או אני ואלוהים?

זהו סרט קטן, מבולבל ונרקיסיסטי. הוא החל, על פי הדיווחים, כמאמץ לברר מהו האלוהים עבור גולשים עם מצלמות שהיו מוכנים לשתף פעולה ולספר לאדלר על יחסיהם עם היושב במרומים. המאמץ הזה נזנח כמעט כולו והגולשים - פרופ' מיכאל הרסגור ועדו הרטגזון ויואב בן דב, בעיקר - משמשים כמין קישוט בלתי הולם לנבירה של אדלר בסיפור חייו ובסיפורה של משפחתו.

המוקד לכל זה הוא אירוע פתאומי של תסחיף ריאה שאדלר עבר, מתוכו הוא מבקש לזקק משמעות על אודות מקומו של האל בחייו. אין בנאלי מזה, אין נפוץ מזה - ובכל זאת, קשה להבין את מידת הבורות הנרקיסיסטית העולה מתוך הדברים: אדלר סבור שאלוהים הוא יישות שנועדה לסייע לו כשממש צריך סיוע, מין הכלאה של גננת ותמיכה-טכנית לזמנים קשים. 

כך סבורה פחות או יותר גם אמו, כך סבורה רעייתו - וחבריו שמתראינים בסרט נשאלים בעיקר על חוויה מיסטית עזה בחייו של אדלר שאירעה לפני שנים מספר, ובמהלכה היה בטוח לגמרי שדיבר עם אלוהים, כלומר, כתב טקסטים שמתוכם נשקפה לו האלוהות במלוא הודה.

האירוע הזה לא מפורש בסרט. הטקסטים לא מגיעים אל המסך. הדיבור על חוויות מיסטיות פרטיות הוא קשה ומוקשה תמיד, אבל כאן מדברים אל המצלמה אנשים שמאמינים כי נתעניין בחוויה הזאת למרות שאיננו בני משפחתו או חבריו של אדלר. ובכן, הם טועים.

יומן משפחתי

כדי שסיפור קולנועי יחצה את גבולות ה"אישי" ויתנחל בלבבות של צופיו, רצוי וראוי שהעלילה תחרוג מן הבנאלי וכושר הביטוי של הדמויות לא יסתכם במפגן הבורות החילוני הצפוי כל כך.

אין דרך ליצור אמפתיה אוטומטית או ענין וסקרנות בשאלה אם אמא של אדלר מאמינה באלוהים או לא ומדוע, גם כשמתברר שאיבדה את אחיה בטביעת המשחתת אילת, שנעזבה בידי בעלה ושגם היא, אויה, היתה חולה מאד. כנותה

ורצונה לשתף פעולה עם הסרט של הילד, כמו גם נכונותם של רעייתו ואחיו התאומים להתראיין, לא מחלצים אותו מן הממדים האמיתיים שלו: משהו שנועד לארכיון המשפחתי, לא יותר.

אמת, קשה לעשות סרט "על אלוהים" כי אי אפשר לצלם אותו. אבל אפשר גם אפשר לדבר עליו בדרכים מרתקות בהרבה מכפי שנעשה בסרט הזה. "אלוהים" מתגמד כאן למעמד של חבר-לעת-צרה לנתי אדלר, המאמין בכנות בחובתו של ריבונו של עולם לדאוג לנתי אדלר.

אין אפילו שאלה קוסמולוגית, פילוסופית, מוסרית או מיסטית אחת שעולה לדיון במהלך הסרט. אין כלום, מלבד "אני" גדול מנשוא ו"אלוהים" נורא נורא קטן, אבל כולו מלא טוב. ככזה, הוא משעמם אפילו יותר מן הוידויים האישיים-כנים-חושפניים וחסרי הערך של אדלר ומקורביו.