ריח של אורנים אחרי הגשם
"נוף הכרמל נפרש מחלונות בית ילדותי, נדיב ומובן מאליו. כעת נותר רק הכעס חסר האונים והדמעות על חיים צעירים שנשרפו באיבם, על בתים שהזכרונות בהם נאכלו ועל נשמת העצים". יהודית קציר, הסופרת ילידת חיפה, נפרדת מנופי ילדותה
בראשית הילדות אהבתי לחבק גזעי אורנים ולמדתי את הצבעים בשדה מצבעי הכלניות. כשגדלנו בנינו בתים בצמרות והגזעים שימשו לנו שערים במשחקי הכדורגל. צנוברים היו מזון מלכים, ואצבעותינו השחירו והפכו דביקות משרף. והיו גם הטיולים המשפחתיים לשווייצריה הקטנה, לדליה לעוספייא, ולעין הוד. והיה גם ריח האורנים החריף אחרי הגשם וקטיף האורניות.
יער אורנים (צילום: GettyImages)
והיו פעולות הצופים בגבעות ובוואדיות, והמדורות שהבנים כיבו אותן בכיבוי צופי עד שלא נותר אפילו רמז. בנעורי היו היערות שמעבר לאוניברסיטה, מקום מפלט ומסתור לאהבות הראשונות. במשך מספר חודשים לפני הגיוס עבדתי שם בשבתות כשומרת בחניון של רשות הטבע והגנים, בהיתי בשמיים מבעד למחטי האורנים, ולמדתי מהדרוזים להכין תה עם שיבה על גבי מדורה קטנה.
נוף הכרמל נפרש תמיד מחלונות בית ילדותי, נדיב ומובן מאליו. כעת נותר רק הכעס חסר האונים והדמעות על חיים צעירים שנשרפו באיבם, על בתים ששהזכרונות בהן נאכלו, ועל נשמת העצים.
קטע מתוך ספרה של יהודית קציר, "הנה אני מתחילה", שעלילתו מתרחשת בין נופי חיפה:
"עצי האורן במורד שדרות הצבי, עדים אילמים, עדיין נוטים זה אל זה משני עברי המדרכה, וצמרותיהם הגבוהות מתקמרות יחד מעל לכביש לתקרה ירוקה וחיה של קתדרלה. אני נזכרת שפעם אמרתי לָך, הם בטח מתלחשים עלינו, ואת שתקת רגע ואמרת, עצים לא מתלחשים וגלים לא מתלחשים, רק אנשים מתלחשים, והלחישה שלהם פוצעת כמו צעקה.
בימים ההם האדישות של העצים הרגיעה אותי. עכשיו אני רוצה לטלטל אותם עד שינשרו כל אצטרובליהם במָטָר שחור של צנוברים, לענות אותם עד שיסכימו לדבר. פְּצו פה וספרו לי איך היינו, כשהלכנו כך תחתיכם בצהרי היום, אשה צעירה וילדה, ולפניהן, שועטת במורד, כלבה אדומה כלהבה. תזכירו לי מה לבשנו, מה אמרנו, האם צחקנו, האם דמענו, האם הניחה האשה את ידה על הכתף של הילדה, מתחת לצמה. ספרו לי איך היה הזמן ואיך היתה האהבה.
"הנה האורן שלנו, גזעו קצר ועבה וצמרתו פחוסה ושופעת" (עטיפת הספר)
בביתֵך, בפינת רחוב כלניות, הכל כשהיה; שיח היערה משתרג על עמודי השער, והאורן מרכין את עלוותו הכהה אל מרפסתֵך. הנה אפתח את השער הנמוך בתנועה מורגלת, אטפס במדרגות עם המעקה הכחול ואדניות הגֶרניום, אצלצל בפעמון, וכבר אני בין זרועותייך, פני בשקע צווארֵך ורגליה הקדמיות של דולצינאה חופרות בגבי בחולצת התכלת. גם משפחת גֶרמָן עדיין כאן, על תיבת-הדואר הירקרקת. רק המדבקה עם שמותיכם על התיבה הכחולה, 'מיכאלה בֶּרג, וד"ר יואל רוזן', התחלפה לה באחרת, 'ד"ר משה וניצה תבור'. ומה אעשה, אשה כבדת גוף ושנים, בין זרועותיה של גברת ד"ר משה תבור?
אני פונה ברחוב ניצנים ויורדת בשביל העפר אל שפת הוואדי, אבנים מידרדרות תחת נעלי שמתכסות אבק, והלב מזנק לגרון. הנה האורן שלנו, גזעו קצר ועבה וצמרתו פחוסה ושופעת לצדדים, כבלוריתו של גוץ. מתחתיו הסלע השטוח, שמכסה על המחבוא. אני נאחזת בידי בגזע ומתיישבת על הסלע. בסמוך, מתחת לשיח אלת המסטיק, הניח מישהו מזרן ישן עם שמיכת צמר מלוכלכת ומזוודה בלויה, כרוכה בחבל. מן-הסתם חסר-בית שעשה לו כאן מעון. לרגע אני נתקפת קנאה - עכשיו כל זה שלו.
יופיו של המקום מכאיב לי - המשולש הכסוף המרצד בין קימורי ההר; ריח האורנים שמתעצם בשעות אחר-הצהריים, כשהשמש ניתכת עליהם בכוח אחרון ויונקת את השמן מן המחטים; הרוח, שמערבלת את אד הים עם הבל הצמחייה והשרף ומטלטלת אותם מול אפי.
כל אלה היו פעם שלי, והיום הם זרים, לא זוכרים, כאילו לא הייתי.
כל אלה היו פעם שלָך, ולא תשובי עוד לראותם.
ידי מגששת בתיק אחַר בקבוק המים, ואני שולפת אותו ושותה. כל השעות האלה בשמש לא חשתי בצמא, אבל
עכשיו אני שופכת אל גרוני עוד ועוד מים פושרים, ומוזגת בכף-היד ומרטיבה את פני היוקדים. אני תרה אחרי ענף אורן יבש וחזק כדי להתחיל לחפור; כאן, מתחת לזיז הבולט, היה פתח המחבוא, מין מאורה של שפני-סלע או איזה מכרסם אחר, שדולצינאה אהבה לתחוב בה את אפה הלח. אבנים קטנות ועפר יידרדרו במדרון, ואני אנעץ שוב ושוב את המקל, אשפוך מדי פעם מבקבוק המים, לרכך את האדמה, אקרע שורשים ישנים ואבהל פתאום, רק שלא יצוץ כאן איזה עקרב, ואמשיך במאמץ עיקש, בידיים, והספק מסתנן אל הלב כמו העפר אל מתחת לציפורניים,
כי איך אפשר שתמצאי את המחברות שהפקרת כאן לפני חיים שלמים, וגם אם תמצאי, ואף-על-פי שעטפת אותן בחמש או שש שקיות ניילון והידקת כל אחת מהן בגומייה - קרוב לוודאי שהושחתו לחלוטין בגלל הגשם והחרקים והמכרסמים, כי אם הגוף מרקיב ומתפורר באדמה, איך לא יתפוררו המלים.
יהודית קציר נולדה בחיפה ב-1963, בוגרת החוג לספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. מבין ספריה הידועים, "סוגרים את הים", "למאטיס יש את השמש בבטן", ו"מגדלורים של יבשה". זוכת פרס ראש הממשלה ליצירה על שם לוי אשכול, לשנת 2007
לפנייה לכתב/ת 
