לגעת ביופי
יערה בר-און, סגנית נשיא בצלאל, טוענת כי היופי הופך את החיים לאמנות. מ"המרתף" של תומס ברנהרד ועד ל"יער נורווגי" של מורקמי. על ספרים שמכניסים את הקסם ליום-יום
היופי הופך את החיים לאמנות. הוא מזור לסובל, תקווה למיואש. יצירות רבות מבקשות מאיתנו להתמסר לתנועת המעשים השגרתיים, ובו בעת להקפיא אותה ברגעים בהם אנו מוכי תדהמה מעוצמת היופי. חמשת הספרים שבחרתי מצטיינים באהבתם לחולין ובכמיהתם למצוא בו קודש. לא בחולין נינוח ושבע, אלא בזה הבודד והמדוכא, הרעב והעני.
דווקא במקומות בהם נעדרת שמחת חיים נולדת התרוממות הרוח, ומתהומות הייאוש מרומם האדם הבודד. אז הוא מוצא את הכוח להביט למעלה, להושיט יד מכוונת היטב, לתפוס בזיז מזדמן ולחלץ עצמו מן השטפון. והיקום נגלה לו במלוא תפארתו. הוא עוצר, מתפעם, מחוץ לזמן. גם אם כוחו של הגיבור לא יעמוד לו והוא ישוב ויצנח, הקורא ישמר את זכרון יופיים של המים השוטפים תחתיו.
אלגנטיות של קיפוד מאת מוריאל ברברי
מישל היא שוערת בניין בפריז, ופאלומה היא נערה המתגוררת בבניין. שני הסיפורים שלהן מסופרים בגוף ראשון ורוב הספר מתרחש בחדריה העלובים של השוערת באחורי הבניין המפואר. אלו שתי נשים משכילות ונבונות, החיות בבדידות בזרם ההתרחשויות הסובב אותן ומחפשות סיבה להמשיך ולחיות. הן מנוכרות לתפקידן הרשמי, העלוב (שוערת נבערת ובת לפוליטיקאי עשיר, סוציאליסט ונאור - לכאורה) אך מגיבות לסביבתן ברגישות מעוררת אימה.
האהבה והאמנות מאפשרות להן לחוות עונג הנותן להן תקווה. מפוכחות להחריד, הן יודעות שהאמנות היא עוד כלי נשק בידי המין האנושי, "שמעצב את עתידו בכוח המחשבה". אנו זקוקים לה כדי "שהזן שלנו ישרוד", אומרת מישל. אולם האהבה היא האמת והיא נגלית באמצעות היופי.
האהבה והאמנות נותנות תקווה, ב"אלגנטיות של קיפוד" (עטיפת הספר)
המרתף מאת תומס ברנהרד
יום אחד מחליט תומס הנער, שלא להמשיך בדרכו אל הגמנסיה. הוא מפנה לעד את גבו אליה (ואל ייעודו הבורגני), מסב את מבטו, חוזר על עקבותיו והולך "בכיוון הנגדי". הוא מציל את עצמו מגורלו הקבוע מראש כשהוא מחליט לעבוד כשוליה במכולת שכונתית ברובע העני והעלוב ביותר בזלצבורג. חווית הדלות בחשכת המרתף הופכת למקור הצמיחה שלו ומאפשרת לו לעסוק ביופי ובאמת.
הוא מספר את סיפוריהם של הלקוחות העלובים, ומוצא נחמה דווקא בהביטו בייאושם. מעסיקו מתרגל לעליבות סביבו, ותומס הולך בצניעות בעקבותיו ומשיב את עצמו לחיים. מעומק המרתף עולה האמת ש"אינה ניתנת להעברה/ המבקש להעביר את האמת לאחרים נהפך אוטומטית לשקרן/ השאיפה לאמת היא הדרך לזייף, לכתוב על זמן, על קיום, על תקופת חיים פירושו לאסוף סילופים. אנחנו מתארים חפץ ומאמינים שתארנו את האמת אך נאלצים לקבוע שזאת אינה אמת". ברנהרד הסופר בחר בחיים, באמנות התאור, וויתר על האמת והסתפק ביופי.
בעולם נהדר ואכזר, אנדריי פלטונוב
בקובץ זה מאוגדים כמה סיפורים ונובלות, והיפה שבהן היא הנובלה "אדם יקר" המבוססת על סיפור אמיתי. חבר בשם פוחוב, מכונאי רכבות קיטור, התגייס לצבא האדום בראשית ימי המהפכה הבולשביקית. פוחוב, היודע את מלאכת ההתנעה והתיקון, מתגלגל עם המהפכה ממקום למקום. ברגעים בהם האבסורד המהפכני משתק והדלות הופכת לבלתי נסבלת הוא פורץ ב"צחוק גדול מלוא קולו הנדיר, השתקני".
אפשרות לחיים אחרים, "בעולם נהדר ואכזר" (עטיפת הספר)
פוחוב הצנוע והשתקן אינו מאמין במהפכות וספקן בכלל ביחס למין האנושי. הוא "סתם רוח שנושבת ממפרשי המהפכה והלאה", כך מסכם המחבר את הסיפור ואת עמדת החברה כלפי פוחוב. גם כשנדמה שאין ברירה אלא להרכין ראש ולהסחף בזרם המהפכה, פוחוב פונה לדרך אחרת. בידיו המיומנות להפליא ובמחשבתו הרעננה והמקורית, הוא מציב אפשרות לחיים אחרים.
יער נורווגי מאת הרוקי מורקמי
טורו ווטנבה הבטיח לנאוקו שלא ישכח אותה לעולם. כדי לקיים הבטחתו, רגע לפני שדמותה מתפוגגת, הוא כותב עליה. היא הייתה חברה של חבר, הם הכירו בתיכון, החבר התאבד והותיר את טורו ונאוקו עם "גוש חלול של ריקנות". הגוש שהגיבור אצר בגופו הפך למשפט: "המוות איננו ניגודם של החיים". למעשה, המוות היה למרכז חייהם.
החללים הריקים הם העיקר. "יער נורווגי" (עטיפת הספר)
לאחר שנים הם נפגשו שוב באוניברסיטה והיו מבלים ימים בשוטטות, בהליכות ארוכות חסרות מטרה. כאלו היו גם סיפוריה של נאוקו, מלאי פרטים, חסרי סוף. בשטף הקולח של סיפוריה, קולט המאזין את מה שהיא מחסירה ומבין שהחללים הריקים הם עיקר דבריה. הסבל היומיומי שלה הופך עבור הגיבור ליופי, לנקודה ארכימדית ולמנוף לפעולה בעולם. היא בחרה במוות והוא בחיים. ואולי מוטב לומר שבמותה היא העניקה לו חיים. ללא התמסרותו לסבלה והתמקדותו ביופיה, לא היה מוצא דרך לחדש את חייו.
מיכאל שלי מאת עמוס עוז
"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות". במשפטים אלו נפתח הספר שפורסם לראשונה ב"עם עובד" בשנות השישים ועוסק בזוג חנה ומיכאל, בירושלים של שנות החמישים. הסופר הצעיר בחר לכתוב את סיפורה של חנה בגוף ראשון. תמיד הדהים אותי איך דייק כל כך בהבחנותיו ובלשונו כגיבורה-אשה, ורק לאחר שקראתי את ספרו האוטוביוגרפי הבנתי עד כמה הזדהה עם אמו. חנה אינה שמחה בבעלה, בעבודתה או בבנה יאיר.
"מיכאל שלי", יופיה המהמם של האמנות (עטיפת הספר)
סיפור חייהם הגלויים משעמם ומדכדך, לא מיוחד ולא מעניין. מבטה האכזרי של חנה אינו מניח לבעלה העלוב
לחמוק והיא עוקבת אחריו בתעוב, בצער ובבוז. הפער בין שיגרת חייה לבין תשוקות עולמה הפנימי מכמיר לב. קראתי את הספר בשלבים שונים בחיי. כשהייתי צעירה הזדהתי עם חנה ושנאתי את מיכאל העלוב שאינו מגיע לקרסוליה של נסיכה אמיתית. כשהתבגרתי הצטערתי על מיכאל, ריחמתי על הבן הזנוח ורציתי לעזור לחנה חסרת האונים.
היום אני קופאת מול היופי נורא ההוד העולה מציורה של דמות עצובה כל כך. היא כבר רוצה למות, אך האהבה העצומה של המחבר, בתארו את חייה, מעניקה לקורא תקווה. אסיים במילותיו של יורם קניוק על "מיכאל שלי", שפורסמו בעיתון "דבר" במאי 1968: "זהו יופיה המהמם של האמנות שהיא מעצבת כח ועוצמה דווקא בשימה עליהם כבלים. שהיא מבשמת את הקיא ומייפה את המגוחך".
יערה בר-און היא היסטוריונית וחוקרת תרבות, משמשת כפרופסור להיסטוריה ומשנה לנשיא בצלאל