הוא די חמוד, אולי אסכים להוריד שכבה אחת?
אני חושבת על כל השכבות שאנחנו עוטפים את עצמנו בהן. האם אנחנו שומרים על עצמנו מלחשוף ולהיחשף? אולי אנחנו הולכים על בטוח ובודקים את השטח לאט ובזהירות? לקראת החורף המבושש לבוא, על אופנת השכבות
החושך עוטף מוקדם את העיר ומזכיר לי שלפני שארגיש, החורף יתגנב מאחורי. אני חושבת שזו השנה הראשונה שאני באמת מחכה לחורף, למרות שתמיד יותר קשה להיות בו לבד. אבל הוא סטודנט חופשי, בא והולך מתי שבא לו, ואני לא יודעת מה ללבוש. כמו כל שנה אני דוחה עד כמה שאפשר את משימת החלפת כוחות הצנחנים של הקיץ בסיירת גולני של החורף, שמתכוננת לירידה אל הקו. בינתיים אני מתרגלת קפיצות לגובה כדי לתפוס איזה שרוול של חולצה דקה ארוכה לערב. מטר ושישים סנטימטרים לא עצרו אותי בעבר, והם בטח לא יעצרו אותי עכשיו. קצת כושר לא יזיק לי, מה יש? צריך לשאוף למעלה, לא?
שמיים כחולים בחוץ צובעים בי מצב-רוח טוב. למתוח את הקיץ כמה שיותר, כמו מתיחת ידיים לאחר שנת צהריים מפנקת שעושה בי זרמים-זרמים. אבל זו אשליה. סיבוב קצר עם הכלבלב מבהיר לי שכבר לא כל כך חם ושככה, בשמלה קצרה, זה כבר גבולי.
אני מזכירה לעצמי לזכור את הרגע הזה בשנה הבאה, באמצע אוגוסט, בשנייה הראשונה שאפתח את דלת המכונית שעמדה כל היום בחוץ, אכנס לרכב הלוהט ואראה את הפתק הקולקטיבי שהמים בתאי הגוף המאודים שלי השאירו לי - "אחותי, ירדנו לים".
אחחח, איזה זיכרון קצר יש למין האנושי
בעבודה ממשיכים להפעיל את המזגן על 19 מעלות. קטן עלייך, אני מנסה לעודד חלקות עור קפואות שעומדות כמו ברווזים במסדר, את ירושלמית במקור, יש לך ניסיון של שנים בעיר החורף. עברת 24 ינוארים קפואים, הלכת עם מגיני אוזניים, שמת את מבטחך ברדיאטורים שרק בודדים מהם זכו אי פעם לעבור את הגבול למדינת קידומת 03, שיחקת בשלג, זוכרת? אחחח, איזה זיכרון קצר יש למין האנושי. וכמה שאנחנו זוכרים בעיקר את מה שטוב לנו.
בררר, קר, ואני מיעוט במאבק על טמפרטורת המזגן במשרד. להחליף למכנסיים או להישאר עם השמלה? להיות יפה ולסבול, או להיות שפויה וליפול? מזל שהמציאו את אופנת השכבות. גופיית סבא שמבצבצת מתחת לחולצה, שמעליה וסט, ובחורף – חולצה שמעליה סוודר פתוח, עם צעיף אופנתי, ז'קט, חצאית, גרביונים צבעוניים, כובע, חותלות, גרביים, מגפיים. אין לזה סוף. לוקח לי שעה להתפשט לפני המקלחת, וערימת הכביסה הולכת ותופחת.
אני חושבת על כל השכבות שאנחנו עוטפים את עצמנו בהן. מה זאת האופנה הזאת? האם אנחנו שומרים על עצמנו מלחשוף ולהיחשף? אולי אנחנו הולכים על בטוח ובודקים את השטח לאט ובזהירות? הוא נראה לא רע, אני אוריד את הכובע, הנה, השיחה כבר מתפתחת אפשר להוריד את הצעיף, מממ... הוא די חמוד, טוב אני אוריד את הסוודר. איך זה שנהיה לי כל כך חם? וואו, אולי הוא באמת מוצא חן בעיניי... או שפשוט אני עם כל כך הרבה שכבות?!?!
אבל השכבות שלנו אינן נמדדות רק בעומס הבגדים. השכבות שלנו באות גם בלבנים. בחומה שהקמנו לעצמנו אי-שם בדרך. כמה לבנים לשים בחומה? מאיזה חרכים בטוח להציץ אל העולם שבחוץ? אלו שערים סגרנו לתמיד, או לפחות עד ביאת המשיח הפרטי שלנו, איזה לפתוח למבקרים ומתי להעלות את זקיפנו על המשמר?
האם יאהבו אותי פחות אם אחשוף חולשה?
לחשוף זה מפחיד. לחשוף זה פגיע. מה יחשבו עליי? האם יאהבו אותי פחות אם אחשוף חולשה? יתרה מזאת - האם אני אוהבת את עצמי פחות בפגיעותי? מתי בפעם האחרונה העזתי להוריד שכבה ממני ליד מישהו, עבור מישהו? מתי בכיתי בפני מישהו אחר בדמעות? לפעמים הדמעות היחידות שאנחנו מרשים לעצמנו לחשוף בפני אחרים הן דמעות תנין. אבל האומץ האמיתי הוא לקלף את השכבות, לחשוף את הדמעות של החיה שבפנים, זו שנטרפה, זו הכואבת, שאותה אנחנו מכסים בהרבה שכבות של עור ובשיניים מאיימות.
מזל, מזל שזה אופנתי.
שירת התנינים
"שירת התנינים
היא באה מבפנים
מתוך הלב
של החיה שהם
טרפו"
(אבות ישורון, מתוך" "מלבדאתה", הספריה החדשה לשירה).
לפנייה לכתב/ת 
