גיבורת חנוכה שלי

כמו ישראלים רבים, התפללתי בימים האחרונים לרפואתה של תת-ניצב אהובה תומר. "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ", לחשתי שוב ושוב, למרות הידיעות על מצבה האנוש. החגיגיות של חנוכה נמוגה עבור כולנו בתוך הלהבות המכלות את הכרמל. בימים האחרונים עמדנו מול חנוכיות שהנרות הולכים ומתרבים בהם, והם נשאו השנה אירוניה שאי אפשר להימלט ממנה. האש של הנרות שאין לנו רשות להשתמש בהם, שלטה בימים האחרונים בנו.

כשהיינו קטנים דיברו איתנו על חנוכה ועל המכבים. הגבורה היתה אז של מתתיהו, יהודה וארבעת אחיו. סיפרו לנו גם על חנה - האמא שהקריבה שבעה מבניה על מזבח אמונתה. אחר כך גם למדנו על יהודית שפתתה את הולופורנס, ואיך כרתה את ראשו ובכך הכריעה את הקרב.

עכשיו, כששככו הלהבות וגם כלו התפילות, והמשטרה נפרדת מאהובה תומר, מהבהבים ימי החנוכה גבורה מעט אחרת. גבורה של אישה - לא בגלל שהיא אמא כמו חנה, ולא בשל נשיותה המפתה מצביאים דוגמת יהודית. אלא גבורה הנובעת הישר מתוך מנהיגות ואחריות של אישה מפקדת, שתחתיה פקודים רבים, ועל כתפיה אחריות כבדה. ניצבת משנה שניצבה איתן.

כמו חנה ויהודית

מספרים במשטרה שהיתה "אשת שטח", ו"השטח" הזה הוא מן ערבוב של הבית והחוץ. אולי בית שהורחב מאוד, ומכיל את החוץ כולו. שהרי בשביל אהובה תומר היתה הנסיעה האחרונה אל תוך הלהבות עוד ביטוי פשוט למחויבות כלפי מי שנמצא תחת פיקודה, ומבחינתה, חלק מהמשפחה שצריך להגן עליו - ומיד. והיא למדה אותי: יש דבר כזה שוטרת, אישה ששומרת על הבית שלה, על האנשים שלה, וכאשר הם לכודים ביער בוער - זה לגמרי בתוך הבית פנימה.

אהובה תומר ניצבת בשבילי לצד גיבורות חנוכה האחרות, דווקא בגלל הנשיות הישראלית המובהקת שלה, המוכרת לכולנו כל כך: בת חמישים וקצת, עם השיער הקצוץ המתעקש לחשוף את הפנים גלויות אל העולם. עם המדים והדרגות שיש לצידם איפור ועגילים, כולה אומרת גם וגם: גם פיקוד וגם אישה, גם אחריות וגם רוך, שמזינים אלה את אלה.

אינני יודעת אם אהובה תומר, מפקדת המשטרה הראשונה שלנו, התכוונה להפוך לסמל. אבל הצירוף הזה של אישה משלנו, המתגלמת בתוכה את קדושת הרצון ומסירות הנפש כמובנים מאליהם, כמעט שקופים - יישאר איתנו עוד שנים לאחר שהיער ישוב ויוריק.

• חנה פנחסי היא דוקטורנטית במחלקה למגדר בבר-אילן, ומנחת בתי המדרש 'חידר משלך' במכון הרטמן, ו'אישה אל אחותה' במרכז יעקב הרצוג