"לתמונה יש כוח והיא תמיד פוליטית"

לפטריק שובל יש טעם מוזר בכל הנוגע ליעדים תיירותיים. הוא ביקר בוייטנאם, קמבודיה, צ'צ'ניה, צפון אירלנד, לוב, לבנון, פנמה, עיראק, אפגניסטן, וכן - גם בישראל ובגדה המערבית. כמו כל תייר, הוא מגיע לאיזורים מוקצים אלה של עולמנו כשהוא אוחז במצלמה. אבל במקום נופים ומבנים, הוא מתעד את הנעשה בשדות הקרב.

שדות הקרב של קמבודיה, 1974 (צילומים: פטריק שובל)

השבוע יחזור צלם המלחמות הצרפתי לעוד ביקור בישראל, מדינה בה ביקר פעמים רבות בעבר, אולם הפעם יעשה זאת לטובת סדנת אמן שיעביר במסגרת סטודיו "חשיפה קצרה", שפועל זמנית בנמל תל אביב. שובל בן ה-61, שבמהלך 40 שנות עבודתו כצלם עשה הסבה לבימוי סרטים תיעודיים על מלחמות, עובד בימים אלה על פרויקט חדש שיגולל את סיפור הקמתה של מדינת ישראל. לסרט יקראו "Les Fils De L'Impossible" ("בנו של הבלתי אפשרי").

הסרט החדש הוא עוד שלב בעניין המיוחד של שובל בישראל ומאבקיה בזירת המזרח התיכון. הוא גם ביים סרט שליווה את עבודתם של הצלמים הישראלים מיקי קרצמן, אלדד רפאלי וגלי תיבון. למעשה, ההתנסות הראשונה שלו כצלם מלחמות היתה בישראל, כמתנדב צעיר בקיבוץ יגור ב-1967.

כומר לבנוני מתנסה בירי, 1984

"כשמלחמת ששת הימים הסתיימה, גיליתי שהתמונות שלי לא היו בעלות ערך כיוון שלא ידעתי דבר על צילום ותפעול מצלמה", נזכר שובל בראיון ל-ynet. "התביישתי בעצמי, כי כל כך הרבה חיילים אפשרו לי לתעד פיסות היסטוריה שקרו מול עיני, ובסופו של דבר לא היה לי מה להראות".

מה אתה כן זוכר מזירת הקרב ההיא?

"אני זוכר שהיו שם גברים צעירים, שנלחמו מלאי עוז ואנרגיה. לא היו להם ספקות בנוגע למה שנכון או לא נכון. החיילים האלה נלחמו על הבית שלהם. מאז כמעט ולא נתקלתי בלוחמים עם כל כך הרבה ביטחון בצדקת דרכם".

טנק מרכבה שרוף. חאלדה, דרום לבנון, 1982

כך, בגיל 18 החל שובל את דרכו הפתלתלה, שעברה בכל מיני מקומות שספק אם הייתם רוצים להגיע אליהם, בין מרגמות וקליעים, ותוך סכנת חיים מתמדת. "העניין הראשון שלי היה חיפוש אחר הרפתקאות", הוא מסביר. "הלכתי בדרכם של אבות של כמה מחברי וביניהם העיתונאי הצרפתי הנודע ג'וזף קסל. לא היה לי שום פחד מסכנה כי הייתי בן 18 וחשבתי שאני בלתי ניתן להכרעה".

אתה לא מפחד? איך מתמודדים עם הסכנה?

"פחד הוא חלק מהעבודה הזאת, אבל הוא לא משתווה לחשיבותו של הסיפור אותו יש לסקר. אם אתה מאמין במה שאתה עושה, לא נשאר מקום לפחד". 

מתקפת טרור צ'צ'נית. גרוזני, 1995

תחושת השליחות של שובל, שבוודאי נתפסת בעיני רבים כמשאלת מוות לא שפויה, כמעט והביאה למותו ב-1989 עת תיעד את הפלישה האמריקנית לפנמה, עליה שלט ביד רמה בארון הסמים רודולפו נורייגה. "נוריתי על ידי חיילים אמריקנים לא מאומנים, שפעלו תחת מפקדים גרועים", מספר שובל על נסיבות פציעתו הקשה, שהשביתה אותו מפעילות למשך שנה וחצי.

"התוצאה היתה ירי מתוך פאניקה וארבעים אחוז מהחיילים שנפלו שם נהרגו מ'אש ידידותית'. כך למשל הצלם הספרדי חואנחו רודריגס שנהרג והצלם הבריטי מלקולם לינטון שנפצע. התקרית הזאת קרתה גם כיוון שהצבא והתקשורת לא תיקשרו מספיק. צריך להכיר אחד את השני יותר טוב כדי לעבוד בצורה חכמה יותר. אמון ואתיקה". 

אחרי חומת מגן. בתים הרוסים בג'נין, 2002

מעבר להתלבטות של עד כמה רחוק ללכת באיזורי סכנה, צלמי מלחמות נדרשים לדילמה של התערבות במתרחש סביבם. בזירה שבה יש כל כך הרבה נפגעים, הם יכולים להישאר כצופים מהצד, או לעשות צעד אקטיבי ולנסות להגיש עזרה. שובל עצמו טוען כי הוא אינו חושש מהתערבות בסיטואציה, אם כי בדרך כלל לא נדרש לכך.  

מארב ביערות קמבודיה, 1974

"אין לי דילמה כשמדובר בהגשת עזרה", הוא קובע. "אם אני יכול לעזור לאנשים, אעשה זאת. אבל רוב הזמן אני נמצא במצבים שבהם אנשים אינם לבד והם עוזרים אחד לשני, כך שהדרך שלי לסייע להם זה לצלם".

כצלם המסקר מציאות אלימה ולא פשוטה, האם אתה נצמד לתיעוד הריאליסטי, או מחפש את היופי שבזוועה?

"אני עד ואני מדווח על מה שאני רואה. יופי לפעמים מבקר בזירות מלחמה, ואז אני אקלוט אותו דרך המצלמה שלי. אני לא מחפש אותו, אבל אם הוא שם ארצה לחשוף אותו".

חתול מול טנק של הפלנגות. ביירות, 1984

ואם מדברים על עדות מצולמת, הרי שהמשמעותית ביותר שתיעד לא היתה קשורה

לזירת קרב אלא לתאונה שהביאה למותה של הנסיכה דיאנה ב-1997. שובל צילם את מכונית המרצדס של דיאנה ודודי אל פיאד נכנסת למנהרה, שם התרסקה.

בלי פוליטיקה

כצלם העובד באיזורי קונפליקט, יש לכל תיעוד משמעויות פוליטיות. שובל מודע לכך, אולם נמנע מעיסוק פעיל בסוגיות שבמחלוקת ונותן לתמונות לדבר בעד עצמן. "לתמונה יש כוח ולכן היא תמיד פוליטית", הוא קובע. "המזרח התיכון הוא מקום, שבו להחזיק בדעה מסוימת ביום אחד אומר לטעות בכל יום אחר. על הקסדה שלי כתובות ראשי התיבות S.S.D.D, שמבטאות את האמרה 'Same Shit Different Day' ('אותו חרא, יום אחר')".

גופות חיילים רוסיים בגרוזני, צ'צ'ניה, 1995

במהלך הסדנה ב"חשיפה קצרה", יתמקד שובל במעבר שלו מתיעוד מלחמות בצילום סטילז לווידאו. אחרי חמישה סרטים שכבר השלים, "48h à Ramallah", "Cauchemars D’Enfants Tchétchènes", "Derrière L’Objectif", "Kamikaze 47" ו-"Rapporteurs De Guerres", הוא עומד כאמור לפני השלמת העבודה על הסרט "Les Fils De L'Impossible" ובשבוע הבא ימשיך לפרויקט חדש בתאילנד, ויתעד את הלחימה באיזור הדרומי של המדינה.

מכל זירות המלחמה שבהם ביקרת, מהי הנוראית ביותר בה נתקלת?

"אי אפשר לקבוע דבר כזה. כל המלחמות בכל מקום בעולם הן זוועתיות".