"כ"כ הרבה נחמדות, איך לא מצאת מישהי?"
"בגיל שלך כבר היו לי נכדים", היא נוזפת בי בהגזמה, בדיוק בטון שבו אמרה לי כשהייתי בן 25 שאצלה בגיל הזה כבר היו שלושה ילדים עם מנוי בספריה, אחד מהם כבר התגלח
"ומה איתך?", אני עונה לה, "מתי את תמצאי מישהו נחמד?". היא צוחקת צחוק קצר של אנשים חכמים ומנוסים, "אני כבר זקנה מדי". "שמעתי שאריק שרון פנוי, הוא בגיל שלך", אני אומר, אבל היא לא מתעניינת, לא תמצאו אותה בטיול של פנויים-פנויות: "אני לא יכולה להיות עם זקנים, הם מסריחים. ידעת שהם מסריחים? יש מהם ריח של זיקנה. אני אולי בת 82, אבל צריכה מקסימום מישהו בן 70". כך היא משאירה אותי בדילמה אם להגיד לה שצריך להתפשר ופשוט לקחת מישהו נחמד, כלומר - בלי מחלה סופנית.
את "צרות" פגשתי ליד ביתה בגבעתיים. "אני גרה ליד הסביח של עובד", נתנה לי הוראות הכוונה. "הסביח של מי?", שאלתי. "מה, אתה לא מכיר את הסביח של עובד?", היא נדהמה וכבר שקלה לבטל את הפגישה. בסוף, תוך שהיא נשמעת מיואשת ממני לחלוטין, קבענו להיפגש בבית קפה שהיא בחרה.
"אני שונאת ילדים", ניסתה לשבות אותי בקסמיה
"סליחה, מלצרית, אפשר להדליק פה את המזגן?", רטנה צרות מול מלצרית חביבה, ואחרי שזו הלכה הסבירה לי: "אני תמיד צועקת על המלצריות". משפחה עם ילד שישבה לידנו הפריעה לה, והיא שלחה בהם מבטים נזעמים, "אני שונאת ילדים", ניסתה לשבות אותי בקסמיה. כשהילד הפיל צעצוע לריצפה הוחלט שזה בלתי אפשרי, "המקום הזה...", קיטרה, "זה לא כמו בסביח של עובד". "אולי נצא החוצה", הצבעתי על שולחן פנוי במדרכה הסמוכה, אך היא קלטה אדם מעשן ופסקה: "אני שונאת שמעשנים באזור שלי". אחרי עוד נזיפה על המלצרית, יצאנו החוצה, תפסנו שולחן במרכז המדרכה, ודיברנו. "אני מובטלת", סיפרה, "אני שונאת את המקצוע שלי, אני שונאת אנשים, אני שונאת לשבת במשרד". המלצריות לא לבד.
בטון סרקסטי אך מתלהם היא פרשה בפניי את שרשרת אכזבותיה מהגברים, המטומטמים האלה, ששולחים לה קריצות ממוחשבות בזמן שלה עצמה אין בכלל מנוי באתר, ומה הם חושבים לעצמם, ואיפה השכל שלהם נמצא. וכך חלפה לה שעה של קוקה-קולה ודברים שצרות שונאת במיוחד. אבל פתאום... פתאום אורו עיניה.
"אתה מכיר את הסביח של עובד?" שאלה לפתע וחיוך נשפך על פניה. כבר אמרנו שלא. "זה מקום מיוחד, אם לא אכלת שם – לא תבין על מה אני מדברת. זה מעל לכל מה שאתה יכול לחשוב. אתה צריך לדעת איך לדבר כדי להזמין מנה סביח". פה היא התחילה להסביר לי שבעל המקום פיתח קוד פסיכוטי מיוחד לתיאור המנות שהוא מכין, ואם הוא שואל "כמה-כמה בדרבי" הוא בעצם מתכוון לתוספות המבוקשות. "אתה חייב לראות את זה", התחננה במבטה, "זה פה קרוב". "לא, לא בא לי לאכול סביח", עניתי, אך היא ידעה מה היא רוצה: "זה ממש פה, בהמשך הרחוב. סביח כזה עוד לא אכלת, אתה חייב לנסות". אחרי שעה ארוכה של תחנונים ורגע לפני תיגרת ידיים – הסכמתי.
פנים אל פנים מול התשובה של גבעתיים ל"סופ-נאצי"
תור ארוך של אנשים רעבים צר בשתיקה כנועה על קופה קטנה של ביצים וחצילים. "כמה כמה בדרבי?", שאל עובד את הרעב שמולו בטרם הפועל ניצחה 2:0 ושתי כפיות חריף נמזגו אל הפיתה. לצרות היתה אורגזמה קלה, היא היתה באופוריה כמו פרח שמצא שמש, "תן לי לדבר", הורתה. כשהגיע תורנו התייצבנו פנים אל פנים מול התשובה של גבעתיים ל"סופ-נאצי", העולם במה והוא שחקן. אקשן! "מי אתה?", התעניין בי הרוכל בחשדנות מסויימת. הצגתי את עצמי, ועניתי גם לשאלות הקשורות בשייכותי הגיאוגרפית, מקורות הכנסתי, גובה המשכורת האחרונה ומוצאם של הוריי. התשובות סיפקו אותו. "אתה חושב שהיא הביאה אותך לפה כדי לשנות את חייך?", שאל בגאווה עובד, שרוחש, כך ניכר, כבוד רב לסביח. הבחורה שלידי זרחה עד שיצאו לה פצעונים מרוב אושר. "ותשים לו כתר אליפות!", צווחה ודחקה בי מרפק: "אל תדאג, זה חומוס מלמעלה".
ישבנו בסוג של מזללה פשוטה וצפופה, אני אוכל סביח, והיא מסתכלת בתאווה, לא עליי אלא על מנת הסביח שהיתה של עובד לפני שעברה לבעלותי. "הוא עשה לך כבוד, רק תדע", פירשנה לי צרות את האירוע בעיניים נוצצות ועברה לראיונות סיכום: "נו, מה אתה אומר על עובד?", "מאוד מעניין", עניתי תוך ניגוב טיפה של כתר אליפות ממכנסיי, "אני פשוט לא מת על סביח". סיימתי במהירות את החווייה הקולינרית ונפרדנו בפתח הסביח של עובד. ברחתי הביתה, מודה לאלוהים, בורא האינטואיציה.
"נו, יש חדש?", פתחה יעל את שיחתנו הבאה, היא מאמינה שמכבש לחצים יעזור לקבלת ההחלטות. "ואצלך?", אני משיב בלחץ נגדי, "שמעתי שאריק חזר לחווה..."
לא מעניין אותה אריק, מעניין אותה לראות אותי שוב מתחתן, פעם היא אפילו שלחה אליי הביתה במשלוח אקספרס איזו בחורה שהיא מצאה. "יש כל כך הרבה בחורות נחמדות", היא אומרת, ושוכחת שהיא לא ניסתה לצאת איתן.
"זה לא ככה, יעל, זה לא פשוט", אמרתי, והיא באמת לא מבינה על מה אני מדבר: "כל כך הרבה בחורות נחמדות יש, איך עוד לא מצאת מישהי שהיא לטעמך?".
"באמת איך?", שאלתי את עצמי, ובקצה לשוני עוד טעם של ביצה ופנדל למכבי.
לפנייה לכתב/ת 
