אין לנו הנהגה תורנית

מרגע שהתבררו ממדי האסון בכרמל, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו גילה מנהיגות יוצאת מן הכלל, התגייס וגייס למערכה את כל המדינה, הבין מיד היכן הכשל רב-השנים, והשיג סיוע בינלאומי נרחב שפתר את הבעיה. כך הוא גם המשיך בשלבים הבאים.

היפוכו של דבר באלה שהיו אמורים לגלות הנהגה תורנית. הם נאלמו דום בחרות אף השם בנו, ולבסוף אףנשמעו דברים אסורים ובלתי ראויים.

למה היינו צריכים לצפות?

נאמר במסכת תענית: "על אלו מתריעין בשבת - על עיר שהקיפוה נוכרים או נהר, ועל הספינה המיטרפת בים". ונתפרש שם שתוקעים בשופרות בשבת רק כדי להתגייס לעזרת אחיהם, אבל צועקים ומתחננים בשבת כדי לבקש רחמים - וכך גם נפסק להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך. ברור שאין הבדל בין נהר של מים לנהר של אש, והיה צורך להודיע לכל בתי הכנסת לומר מזמורי תהילים של זעקה בשבת, מול ארון הקודש הפתוח, מפני שאחינו נמצאים בסכנה - הן הכבאים והשוטרים, והן ביישובים הסמוכים לאש שנותרו בהם עשרות גברים להיאבק באש כמידת כוחם. אבל אפילו קריאה הלכתית מינימלית כזו לא נשמעה בציבור ובתקשורת, והכל נותר ליוזמות מקומיות.

ההלכה שזועקים בשבת לא קוימה על ידי המופקדים עליה.

"אל תסמכו עלינו!"

החילוניות בעולם היהודי נבנתה מתוך הכישלון של חכמי התורה להתמודד עם ההשכלה ועם העולם המודרני, ומתוך העיוורון של חכמי התורה נוכח גלי האנטישמיות באירופה, וחוסר יכולתם להזעיק את צאן מרעיתם ולברוח בעוד מועד, כל עוד היה זמן והיה לאן. ברור שהיו יוצאי דופן חשובים, ורבים יותר שיצאו

בעצמם מבלי להתריע, אבל הרוב המכריע איבד את הזכות להנהיג את היהדות בעידן המודרני, בלי כל קשר לגדלות האישית של חכמי תורה רבים.

אחרי שעבר דור שלם, ובעולם פוסט-מודרני שגם פוסט-ציונות רווחת בו, הלך והתעמעם לקח זה, באשר רוב היהודים ששרדו, שחוו אותו על בשרם כבר מתו.

הצעירים החילונים והדתיים כאחד כבר גדלו בעולם אחר, ועם גלי החזרה בתשובה והופעתם של רבנים משכילים ומודרנים, כבר נראה היה שהעולם התורני יכול להוציא מתוכו את מנהיגי היהדות בדור הבא. אולם לנגד עינינו הנדהמות, משגרים רבנים מובילים מכל החוגים מסר חד משמעי אל הציבור החילוני והדתי גם יחד - "אל תסמכו עלינו יותר מדי!"

מעשה שהיה

כאשר אדמו"ר חרדי בעמנואל נלחם על זכותו לחנך את בנות חסידותו על טהרת עדתו, בלי כל מגע עם בנות חרדיות מעדות המזרח, הוא מודיע לנו שהוא עדיין במזרח אירופה, ואיננו רלוונטי כלל לחברה הישראלית. כל השותקים מעידים גם הם על עצמם, שאינם ראויים.

כאשר רבני הקנאים מציבים את "תורת המלך" הגזענית, כאלטרנטיבה פוסט-ציונית לצה"ל ולמדינת ישראל (וכל בר דעת מבין שבלי צה"ל הם לא היו יושבים כלל בחברון ובשומרון), הם מודיעים לכולנו על ייאושם מן המדינה ומצה"ל, ומן המציאות המזרח-תיכונית, ועל כך שהם מתכוונים לנהוג כשמשון העיוור (אם רק יהיה להם כוח) ולהפיל את הבניין כולו על ראשנו ועל ראש הפלסטינים כאחד. הם אפילו שרים בלהט את שיר הנקם והחורבן של שמשון העיוור.

כאשר הרב עובדיה יוסף מחרים ומנדה, בהלבנת פנים בפרהסיה(!), את חבר הכנסת הרב חיים אמסלם, ואף קורא לו "עמלק", בעוון עצמאותו היחסית, בעוון ספר הלכתי חשוב שכתב על שאלת הגיור הדוחקת, ודעות אחדות שהשמיע בציבור, ברוח דברי חז"ל ("כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון"), בכל אלה הרב עובדיה יוסף מודיע קבל עם ועולם, שלא הוא ולא יורשיו יכולים באמת להנהיג את הציבור.

הציבור גם שומע את זעקת העגונות ואת דמעת הנשים העשוקות, ושואל, איך ייתכן שהגאון "יביע אומר", שידע להתיר את עגונות "דקר", איננו יכול לפתור את בעיות הדור?! הציבור לא טיפש והוא מבין – כל התעמולה על 'גדלות התורה' כבר איננה אמת. הדיבורים על "פסקי הלכה מקילים ברוח בית הלל" מבית מדרשו של הרב עובדיה יוסף אינם עוד. זה היה - ואיננו!

מציאות כואבת

לאיש כמוני, שחלם וקיווה כל ימיו להופעת הנהגה תורנית ראויה לדור, ברוחו של הרב קוק, זה נורא. זה עצוב וכואב!

אבל המסקנות ברורות – הרוב הציוני-מסורתי

בחברה הישראלית, שכבר לא ידע להגן על עצמאות מחשבתו והכרעותיו, מקבל זריקות עידוד ושכנוע מן הרבנים עצמם. בניגוד לכל התעמולה של המחזירים בתשובה, מודיעים הרבנים, שאין הם רלוונטיים להנהגת הדור הבא, מפני שהם שרויים במקום אחר לגמרי, וטרם הגיעו הנה.