מיהודית - עד מנהיגות יהודית
מאז הכריעה יהודית את מאזן הכוחות בימי חשמונאי ובניו, מוזכר חנוכה בנשימה אחת עם מנהיגות נשית. חמש נשים - מנהיגות בסביבתן ובמעשיהן - מספרות על הדרך, המחיר שמשלמת מנהיגה, והשכר שבצדו
מנהיגות יהודית איננה מחייבת פרסום בכתבי הקודש או עריפת ראשים לכתחילה. היא גם לא בהכרח פמיניזם נושכני, כפי שלימדה שרה שנירר (מייסדת רשת החינוך החרדי לבנות "בית יעקב"). חמש נשים ישראליות – מנהיגות בסביבתן ובמעשיהן, מספרות על הדרך, המחיר שמשלמת מנהיגה, והשכר שבצדו.
שלומית נאור
יו"ר רשת בתי המדרש בישראל וסמנכ"ל עמותת "מליץ"
אינני יכולה לחשוב על נשיותי או על יהדותי במנותק ממי שאני. אני שלומית, אישה יהודיה, ושתי ההגדרות הללו מלוות את העשייה שלי ואת חיי. אני עוסקת בחינוך יהודי וכותבת. נשיותי ויהדותי מלוות אותי בכל אשר אפנה.
בבית הספר היסודי, בכיתה ה', הופרדו הבנים והבנות. הבנים זכו לשיעורי גמרא, ואילו אנו נשלחנו ללמוד תפירה. כבר בכיתה ה' חוויתי את מרירותה של ההדרה, את ההנחה והמסר הסמויים שמוטב שאני אשב ואתפור, ואחרים, בנים, ילמדו גמרא. אני זוכרת ויכוחים עם בני משפחה על כך שאסור לי ללמוד גמרא, אך מה אעשה ונפשי חשקה בתורה.
וסביבי אני רואה בנות משפחה קרובות שאני בשר מבשרן, נשים עצומות, כל אחת בתחומה. זו היתה חברת כנסת, זו שופטת, זו מכשירה אחיות בבתי חולים, וכיצד ייתכן שבכל תחום יכולות נשים להוביל ללמד ולהנהיג, אך לא בתוך עולם התורה?
אני בלונדון. שבת אחר שבת כולנו שרים בסוף תפילת מוסף את הפיוט האהוב עלי "אנעים זמירות", אך הנשים מזמזמות "לה–לה–לה" אנגלי שכזה. אני מגלה שאת הבנים בני העשר מלמדים את מילות הפיוט, כדי שיוכלו לעלות לבימה ולשיר. את הנשים הצעירות לא מלמדים כיצד להצטרף לתפילה. וכך, לאט-לאט, הן מוותרות על בית הכנסת. ואיך יתמסרו לו ויהיו חלק מהקהל, אם אין מי שיחשוב ללמדן לשיר?
בעשייתי החינוכית אני קשובה להטיה מגדרית, ורואה בנשיותי ויהדותי צו המחייב אותי לגלות אחריות כלפי האחר, המוחלש. אני זוכה לפעול להנגשת לימוד התורה דרך רשת בתי המדרש, תוך לימוד יהדות חי ותוסס לכל אדם ובכל מקום, לגבר ולאישה, במרכז ובפריפריה, כך שכל אחד יוכל לטעום את טעמה המתוק של התורה, ואת תחושת החמימות של השתייכות לקהילת לומדיה.
רוננה מדמון
מנהלת פדגוגית וסגנית ראש אולפנת "צפירה"
אולפנת בני עקיבא "צפירה" הינה בית חינוך ולימוד ברמה תורנית גבוהה. אחוז נכבד מתלמידותינו (כ-900 בנות הלומדות בחטיבת הביניים ובתיכון) מסיימות את לימודיהן באולפנה עם תעודת בגרות בהצטיינות.
אני מלווה את הבנות משלב קבלתן לאולפנה, בכל השלבים הלימודיים - ועד להוצאת תעודת הבגרות, במקביל להקפדה על הנדבך החינוכי ועיצוב אישיותה של הבת, מתוך ראייה והבנה כי הן מעצבות את דור העתיד.
בצד המטרה לחנך את התלמידות לחיים של תורה, עומד הצורך לגדלן להיות נשים חזקות, מאמינות, בעלות דימוי עצמי מאוזן, ויכולת להתמודד עם משימות החיים. אנו מתייחסים לכל צורך של כל אחת מהבנות, ומחויבים להתאים את המערכת החינוכית והלימודית בתגבור, בשעות העשרה, בחונכות ובייעוץ.
בהיותי אישה ואם, אני מחילה את התכונות והכישורים הנשיים שלי על התפקיד: החל מתחושת האחריות על כל בת, והרצון לראות כל אחת מהן ממצה את יכולותיה - וכלה בשימוש באינטואיציה, בכדי לנווט את הבנות בתקופת גיל כה מורכבת.
הקריירה החינוכית משתלבת בהרמוניה עם החיים האישיים, על אף שהיא דורשת שעות עבודה מרובות, וכמו ההורות - אף פעם לא מסתיימת. אני רואה בחינוך שליחות חשובה, שיש בה השפעה על כל תחומי החיים. העבודה היא בדמי. הרצון להעניק לכל בת תקווה, ערכים וחוויות.
עליזה הוכשטד
משגיחת כשרות מטעם הרבנות הראשית באפרת, מחלוצות הנשים בתחום, אם לחמישה, סבתא ל-15
רוב ימי עסקתי בכשרות. בנעוריי בקליבלנד - אוהיו הייתי הולכת למאפייה, ומפרישה שם חלה עבור משפחתי. גם הייתי מצטרפת לחליבת פרות, כדי שיהיה למשפחה "חלב ישראל". כשבגרתי, למדתי בסמינר חב"ד, ולאחר מכן התמחיתי בתחום הכשרות במסגרת התואר הראשון ביהדות, ב"טורו קולג'".
עובדת היותי אישה ומשגיחת כשרות אולי נדירה בנוף המקומי, אך אני מרגישה שהשתלבתי בתחום זה בטבעיות. לעיתים אני נתקלת בסיטואציות משעשעות, למשל, כשקבוצת רבנים התארחה לאחרונה בבית ההארחה באפרת, ומספר רבנים לא רצו לאכול לפני שהם מדברים עם המשגיח. כשהגעתי, הם נראו קצת מופתעים. "את המשגיחה?" שאלו. "טוב, כאן זה אפרת, אז אפשר להבין". הרבנים בחנו אותי בשאלות הלכתיות, ושמתי לב שעם כל תשובה שעניתי, התרחב החיוך על פניה של אשתו של הרב.
אינני מקבלת יחס מפלה מצד הרבנים בשל היותי אישה, ויותר מכך: כשאני מעבירה שיעורי כשרות, אני מקבלת תמיכה גדולה מרבנים שרואים עד כמה הנושא בוער בליבי.
העיסוק שלי בתחום נובע מתוך הרצון לשרת את הקהילה בה אני חיה, בצורה הטובה ביותר. שמתי לי למטרה את הרחבת התחום ופתיחתו לנשים נוספות. יזמתי כנס כשרות לנשים שייערך באפרת, ובו נעסוק בנושא מזוויות שונות. אני מאמינה כי כנס זה ונוספים יסללו את הדרך לנשים בתחום זה.
עינט קרמר
מנכ"לית עמותת "טבע עברי", אם לשלושה, מתגוררת באשחר – ישוב קהילתי מעורב בגליל
מסופר על אלכסנדר מוקדון, כובש העולם הקדום (ומייסד התרבות ההלניסטית), שהגיע במסגרת כיבושיו למדינה אותה מנהיגות נשים. הוא חפץ לכבוש אותה, אך עצם היציאה למלחמה באותה המנטליות, נחשבה להפסד. בהמשך ניסה אלכסנדר לכרות עימן ברית שלום, אך הן הבהירו לו שגם שלום איננו רלוונטי, כאשר הוא מגיע במטרה להעצים את האגו שלו ולמלא את הכיס.
אנחנו חיים בעולם של תרבות הגמונית, המודדת "הצלחה" בדרך דומה למדי לזו של אלכסנדר. בתוך המציאות הזו אני מנהלת עמותה של נשים, הקוראת לקיום אורח חיים בר קיימא בישראל. "טבע עברי" פועלת לכינון חברה ראויה, היונקת מהשורשים התרבותיים שלה, מחוברת לסביבתה הטבעית האנושית, ודואגת לדורות.
אין לי ספק כי היותי אישה ואמא (כמו כל העובדות בעמותה), משפיעה על התנהלותה בכל המישורים: במישור המהותי – העמותה הוקמה מתוך רצון "מהבטן" להנחיל לדורות הבאים עולם שטוב לחיות בו. במישור הרעיוני - ההבנה כי הדרך לפתרון המשבר הסביבתי איננו טכנולוגי בלבד, אלא במידה רבה תרבותי, ונוגע לכל אורחות חיינו. במישור המעשי – "טבע עברי" יוצאת מהקופסת ההגדרות המקובלות אל חשיבה מכילה ומחברת.
קשה להיות אישה ואם העוסקת בתיקון עולם. פעמים אני מוצאת את עצמי מעבירה בתי מדרש, ומגלה כי השעה מתקרבת לחצות. פעמים אחרות אני מבטלת סדרת הרצאות בגלל ילד חולה. עם זאת, לעולם לא הייתי מוותרת על שני המרכיבים הללו של חיי.
אסתר כריש
מנכ"לית ועד מתיישבי השומרון
גבורת המתנחלות. איך הסכמתי לכתוב על הנושא הזה, הרי מי יזדהה איתי? ואינני מדברת על המתנגדים הפוליטיים לדרכנו.
גדלתי בעמק בית שאן, וכשהוריי התיישבו שם זה היה למען השמירה על גבולות המדינה שעוד לא קמה. נקודות יישוב של עשרות בודדים, בתוך ים של ערבים שתקפו. אחר כך הם התחלפו בפדאיון, אחר כך במסתננים, ואחר כך בקטיושות. וחום נורא ומחלות. אבל האמהות היו גיבורות, וכולם העריכו זאת.
וכיום? לא נמצא גילויי הזדהות מצד הממשלה "הימנית" שעושה על גבינו תוכניות מדיניות. אנו כבר מכירות את המחיר הנורא של הרס כל שהקמנו; אותה ממשלה שאוטמת בתי כנסת, מקפיאה ומערימה קשיים בדמות צווים חדשים השכם והערב.
לא נראה גילויי הזדהות מצד הגברים, ואתם יודעים מה? גם לא מצד הנשים הענוות שלנו. גם הן לא מזדהות עם כך שעיקר המאמץ הוא עליהן: שממשיכות להחזיק את הבית, הקהילה והיישוב; מסוגלות לעמוד במאבק היומיומי בנחישות וברגישות, לנהל את הדברים הגדולים, ולדאוג לפרטים הקטנים.
אחיותיי המתנחלות, זה קשה. אתן המיישבות אשר שומרות על הארץ שלנו, לצד הבנייה של ביתכן שלכן. אתן, שהכוח המניע שלכן הם ערכים ואמונה בצדקת הדרך - אתן הגיבורות. גיבורות כמו הנשים בעמק בית שאן ובחניתה, בקריית שמונה ובשדרות. ואל תתנו לאף אחד לבלבל אתכן.
לפנייה לכתב/ת 
