לטפל בשריפות של בית הדין

תוך כדי השעות והימים שבהם נלחמו הכבאים בלהבות, המחשבות של כולנו עבדו שעות נוספות. האם היה או לא היה מחדל? האם נערכנו נכון לאש, או שמא אי-אפשר היה לצפות כזה אסון? איך ובמה צריך להשקיע כדי למנוע הישנות מקרה כזה בעתיד? כך במישור הלאומי.

גם במישור הקהילתי מתעוררות שאלות. מי התורם הנפלא שמימן את המלאי האינסופי של סופגניות (שוקולד!) שזרם למרכז מיר"ב, לשם פונו תושבי חוף הכרמל? מאיפה הגיחו כל אנשי המקצוע - פסיכולוגים,

עובדים סוציאליים, אחיות? האם נכון היה להישאר בשטח האש ואף להסתנן בחזרה כדי לעזור לכבאים בתצפיות ובכיבוי מוקדי אש קטנים כאשר ההוראה הייתה להתפנות? באיזה שלב פותחים את השער של הרפת, ומה יהיה על הפרות שצריכות להיחלב?

וגם במישור האישי עולות תהיות שונות. האם לוקחים את כל האלבומים (מתברר שיש יותר ממה שחשבתי) או רק נציגים מהם? למה לעזאזל אני לא עושה גיבויים למסמכים במחשב? וכמובן, לאיזה מבין שלל האנשים המקסימים שהזמינו אותנו כדאי ללכת?

ובכן, כך היא דרכו של עולם וכך היא דרכה של התנהלות. מתכננים או לא מתכננים, פוגשים את המציאות, עושים הערכת מצב והסקת מסקנות - ומתכננים מחדש. ככה רוב העולם מתנהל ברוב הנושאים. לפחות ככה אמורים להתנהל.

למה לשנות?

נדמה לי שבנושאים שנושקים לדת אנחנו מתנהלים אחרת לגמרי. בנושאים האלו יש נטייה לנטוש את דרך ההנהלות הנורמטיבית ולעבור להתנהלות מסוג אחר. נירוונה (אמונה?). מה שהיה הוא נכון, הוא טוב. והוא גם מה שיהיה. למה הוא נכון וטוב? כי הוא מה שהיה. ומה שהיה תמיד טוב, שאם לא כן - אנחנו בצרות מסוג אחר.

עגונות ומסורבות גט? תמיד היו כאלה! למה שאנחנו נהיה שונים? למה לפתור בעיות שתמיד היו בעם ישראל? איך נתיימר לפתור בעיות שגדולים וחכמים מאיתנו לא פתרו? פעם שמעתי רב (מן היותר ליברלים) אומר את המשפט הבא: "עד כאן. אני מוכן להתפשר על הרבה דברים, אבל עגונות זה הקו האדום שלי. תמיד היו עגונות. זה עצוב וזה טראגי, אבל אין מה לעשות. תמיד היו – תמיד יהיו".

איפה ועדת החקירה שתחקור את מצבן של נשים כמו ל', שמחכה כבר שמונה שנים לגט שלה, אך מכיוון שאין לה כל עילה לגט בית הדין ממאן לזמן אותה לדיון? איפה ועדת החקירה שתחקור את המקרה של ש', שמחכה

למעלה מ-10 שנים לגט מבעל שחייתה איתו רק שלושה חודשים לפני שברחה ממנו בגין אלימות? איפה ועדת החקירה שתחקור את העובדה שגם מי שטרחה ונישאה בחו"ל בנישואין אזרחיים יכולה להיתקע כמסורבת גט?

האם מישהו נותן על כך דין וחשבון? האם אין מישהו שצריך לשלם על כך בכיסאו? איפה המחדל הזה התחיל? למה הוא נמשך כל כך הרבה זמן? האם אנחנו פועלים בכל המישורים כדי למגר את התופעה של נשות ישראל השבויות בידי בעלים אכזריים?

אנחנו משחקים באש. את האש הגדולה שבאה לנו בפנים – אנחנו רואים היטב. היא מכלה כל חלקה טובה ואף ממיתה. אבל את מוקדי האש הקטנים אנו מזניחים ושוכחים שמהם מתחילה השריפה הגדולה. אני קוראת להקמת ועדת חקירה שתבחן את נושא תיפקודו של בית הדין הרבני לעומק - ותסיק מסקנות לשיפור המצב לעתיד.

• רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית העובדת ב"מרכז צדק לנשים"