רכבת זרים

מכירים זלאטן איברהימוביץ'? בטח. מי לא מכיר את השחקן שעזב את מאלמו השוודית לפני יותר מתשע שנים, ועדיין לא היה בן 20 כשאיאקס החתימה והשיקה אותו כאחד מהחלוצים המבריקים בכדורגל העולמי. זה מעמדו כבר עשור שלם, והמעמד הזה לא סתם מחייב: הרי מעבר לכישוריו המקצועיים, ברור שלא מדובר בצאצא לשבט ויקינגי.

"איברה" נולד במאלמו, אבל הוריו הגיעו לשם ממה שפעם היה יוגוסלביה. האבא שפיק הוא בוסני במוצאו, והאמא יורקה היא קרואטית. המשפחה התיישבה ברוזנגורד, רובע המהגרים הגדול של מאלמו. ולמרות שהבן נחשב לכישרון ענק, כשהיה בן 15 הוא שקל לפרוש מכדורגל כדי לעבוד בנמל ולסייע בפרנסת המשפחה.

כשאיברהימוביץ' שיחק במאלמו, בין 1999 ל־2001, כמעט כל יתר השחקנים בקבוצה היו שוודים למהדרין: ההרכב כלל את לארסון, מאטיסון, אולסון, סווריסון וליונברג. לבלונדינים, כמו שאפשר להניח, היה אז רוב מוחץ. היום המאמן רולנד נילסון הוא אחד הסוֹנים היחידים בקבוצה, בין השאר כתוצאה מהחלטות שלו עצמו: הבלונדיני הזה, כוכב נבחרת שוודיה בעבר ששיחק גם באנגליה, החליט לפני שלוש שנים לבנות קבוצה חדשה על בסיס צעירים שגדלו במחלקת הנוער, רובם בני מהגרים. ולא שהיתה לו משימה מאוד מורכבת; מאלמו היא העיר עם הריכוז הגבוה ביותר של מהגרים ובני מהגרים בשוודיה, משהו כמו 36 אחוזים מכלל האוכלוסייה. המצב הזה, מן הסתם, גורם למתחים לא קלים.

זלאטן מוקף בכל היוהנסונים בנבחרת שבדיה (צילום: רויטרס) 

כשמאלמו חגגה לפני כמה שבועות את הזכייה באליפות שוודיה, דיברו בתקשורת המקומית על "אפקט זלאטן": בני המהגרים שהיו ילדים כשאיברהימוביץ' החל לשחק כדורגל מקצועני, והיו מגיעים מדי סוף שבוע לאיצטדיון העירוני כדי לראות את האליל שלהם מבקיע בצרורות, הולכים היום בדרכו. ואלה שמות: החלוץ אגון מהמטי יליד קוסובו, גיז'רמו מולינס מאורוגוואי, ג'ילואן חמאד מאזרבייג'אן, יסמין סודיץ' שנולד בבוסניה, ג'פרי אובין שהוריו מגאנה, איבו פקלאסקי הפולני, ג'ימי דורמאז מהקהילה האשורית, וגם דייאן גאראצה הבוסני, מוהמט אסנובסקי "הטורקי", ודרדאן רצ'אפי "האלבני".

כל השחקנים האלה הם שוודים, חלק מהם משחקים בנבחרת הצעירה של שוודיה ובקרוב נראה כמה מהם גם בנבחרת הבוגרת, שצירפה לא מעט מהגרים בשנים האחרונות. את הדרך לכל אלה פרץ איברהימוביץ'. אני לא מתאר כאן תופעה חדשה או ייחודית. לא לאיברהימוביץ', לא לשוודיה או לאירופה בכלל: הכדורגל, בהיותו ענף הספורט העממי ביותר, היווה תמיד ובכל מקום את הדרך הקלה והמהירה ביותר של מיעוטים ואוכלוסיות מוחלשות להשתלב ולהתקדם בחברה. אבל היום, כשבני המהגרים תופסים נפח הרבה יותר גדול בקבוצות ובנבחרות לאומיות, זה כבר לא רק קוריוז או סיפור הצלחה פה ושם. עכשיו מתחילים להרגיש את ההשלכות של התהליך הזה, לטוב ולרע.

תמיד פולני. מירוסלב קלוזה (צילום: AP)

זאת לא נבחרת, זאת פרסומת של בנטון

בואו נחתוך רגע מאיקאה ונדבר על נבחרת גרמניה, שהרשימה כל כך במונדיאל בדרום אפריקה. בחצי הגמר מול ספרד שיחקו בה לא פחות משישה בני מהגרים, יותר ממחצית ההרכב: המגן ג'רום בואטנג הוא בן לאב שהגיע לגרמניה מגאנה; הקשר פיוטר טרוכובסקי נולד בפולין, וגם לוקאס פודולסקי ומירוסלב קלוזה הם בעצם פולנים שהגיעו בגיל צעיר לגרמניה; הוריו של סמי חדירה הגיעו מטוניסיה; ומסוט אוזיל (היום בריאל מדריד) הוא טורקי בן טורקים.

זה בלי להזכיר שחקנים נוספים בסגל, כמו מריו גומז הספרדי ומרקו מארין יליד בוסניה (ועל החלוץ הברזילאי קקאו אני כבר לא מדבר, כי הוא בכלל אחד שהחליט להתאזרח בגרמניה אחרי שהגיע על תקן שחקן זר.

מה שמרתק בכל הסיפור הזה הוא לא רק שינוי המרקם החברתי באירופה, שהוא תוצאה של תהליכים כלכליים ופוליטיים; יש כאן גם אספקט מקצועי. אותם מהגרים ובני מהגרים משנים את סגנון המשחק המסורתי של הקבוצות. מאלמו למשל אימצה לעצמה סגנון משחק ספרדי, כלומר החזקה בכדור, הרבה מסירות קצרות ודגש על טכניקה אישית גבוהה. זה כל כך שונה משיטת המשחק הכמעט יחידה בכדורגל השוודי, שמבוססת על כוח, מהירות, פיזיות ומסירות ארוכות.

גרמניה היא הדוגמה הקלאסית לזה. כבר לפני ארבע שנים, במונדיאל שנערך אצלה בבית, ראינו נבחרת שלא תאמה לסטריאוטיפים הלאומיים הישנים; הנבחרת השמחה של יורגן קלינסמן פשוט ביטאה את השינוי העצום שעבר על החברה הגרמנית בכללותה, בתהליך שרק הולך ומתרחב. שימו לב למספרים: בין 1995 ל־2004 קיבלו אזרחות גרמנית יותר מ־1.2 מיליון מהגרים, ומקהילות המהגרים המתאזרחים מגיעים רוב הכישרונות החדשים של הכדורגל המקומי.

יורגן קלינסמן. הנבחרת שלו סימלה את השינוי (צילום: רויטרס) 

בהתאם לכך, גרמניה היא כיום המעצמה המובילה באירופה בגילים הצעירים: ב־2008 היא זכתה באליפות אירופה עד גיל 19, ובשנה שעברה הוסיפה גם את התארים עד גיל 17 ועד גיל 21. הנבחרת הצעירה, שעברה בדרך את ישראל, הביסה בגמר את אנגליה 0:4. ומי היה גיבור הניצחון? ניחשתם נכון, מסוט אוזיל.

נבחרת לאומית, שלא כמו מועדון כזה או אחר, מאלצת את הצעירים להידרש שוב לסוגיות של מוצא וזהות לאומית. בני המהגרים הטורקים בגרמניה ניצבים בפני הדילמה הזאת ככל שהם מצטיינים יותר, ובדרך כלל הם הולכים על הנבחרת הטורקית. קחו למשל את נורי שאהין בן ה־22, הכוכב הכי גדול כיום בליגה ועושה המשחק של מובילת הטבלה בורוסיה דורטמונד: הוא נולד בעיירה הגרמנית הקטנה לודנשייד, אבל החליט לשחק במדי נבחרת טורקיה, ארץ מוצאו. עוד בני מהגרים טורקים, כמו האחים אלטינטופ, העדיפו לעשות בדיוק כמוהו.

אוזיל הכריע אחרת, אולי משום שהוא כבר דור שלישי למהגרים. הוא מעיד על עצמו כשילוב של שתי התרבויות: מבחינת השליטה בכדור וסגנון המשחק הוא טורקי, ובכל הקשור למשמעת ולרצינות הוא ייקה מן השורה. איפה עובר הגבול? בהמנון הגרמני. על זה הוא מקפיד לדלג, ובמקומו פותח את כתבי הקודש המוסלמיים. "אם אני לא קורא בקוראן לפני כל משחק", הוא אמר פעם, "זה עושה לי תחושה רעה".

אלא שזה לא כל כך פשוט לחיות את שני העולמות, ואוזיל יכול להעיד גם על זה. לפני כחודשיים אירחה גרמניה את טורקיה באיצטדיון האולימפי בברלין במסגרת מוקדמות אליפות אירופה. חצי מבין 74 אלף הצופים במשחק היו טורקים, וברור שהם הרעישו הרבה יותר מהאוהדים הגרמנים. אפשר לומר שמבחינת נבחרת גרמניה זה הרגיש כמעט כמו משחק חוץ באיסטנבול. האוהדים הטורקים, מצידם, התעסקו בעיקר בדבר אחד: שריקות בוז למסוט אוזיל בכל פעם שהוא נגע בכדור. מבחינתם הוא בוגד, ולא משנה כמה דורות הוא שותה בירה ואוכל נקניקיות (לא שזה עזר להם, אגב. לאוזיל היה משחק מצוין, והוא אפילו הבקיע את השער השני בניצחון 0:3).

אוזיל במדי גרמניה הצעירה. קיבל שריקות בוז (צילום: רויטרס) 

ברוב המקרים כאמור בוחרים הצעירים הגרמנים בנבחרת הטורקית, בין היתר בגלל שהסיכויים לשחק בהרכב יותר גבוהים מאשר בנבחרת גרמניה. אבל המקרה של אוזיל גרם לאנשי התאחדות הכדורגל באיסטנבול להבין שאי אפשר לבנות על זה, ושכדאי מאוד לעשות מעשה.

זיזו ושמחו

יואכים לב, מאמן נבחרת גרמניה, גילה לא מכבר שראשי ההתאחדות הטורקית מפעילים לחץ על הטורקים הצעירים כדי שיבחרו נכון. "אנחנו לא מתכוונים ללחוץ עליהם", אמר לב. "נדבר איתם באופן פתוח וגלוי, ולא נמלא להם את הראש בהבטחות".

לאב (משמאל). הלחץ על המהגרים כבד (צילום: AFP)

הדברים האלה נאמרו כמה ימים אחרי שהטורקים הצליחו לשכנע את מהמט אקיצ'י לשחק אצלם. אקיצ'י בן ה־20, קשר מוכשר שגדל בבאיירן מינכן ומשחק העונה כמושאל בנירנברג, שירת בכל הנבחרות הצעירות של גרמניה. אבל כשקיבל את הזימון לנבחרת הבוגרת של טורקיה, עשה את המעבר. איך זה קרה? ובכן, מתברר שהטורקים מעסיקים במשרה מלאה את שחקן העבר ארדל קסר, שחי ועובד בגרמניה, כמי שאמור לשכנע עוד שחקנים גרמנים ממוצא טורקי לעשות את הבחירה הנכונה. היעד הבא שלו הוא עומר טופראק מפרייבורג, שגם הוא שיחק בנבחרת גרמניה עד גיל 19 (שזכתה באליפות אירופה).

ומה קורה בשווייץ? ובכן, בואו נראה. לפחות מבחינת השפעת בני התשחורת על סגנון המשחק, הנבחרת שניצחה את ישראל בדרך להשתתפות במונדיאל עדיין לא השתנתה: המאמן הגרמני הוותיק אוטמר היצפלד ממשיך לדבוק בכדורגל המהיר והפיזי שאיתו זכה לכל כך הרבה הצלחות בקריירה. אלא שזה תכף עומד להשתנות. בעצם ניצני השינוי כבר הופיעו, כי בנבחרת הנוכחית - לצד שחקנים עם שמות כמו גריכטינג, שווגלר וליכשטיינר - נמצא גם שרדאן שאקירי בן ה־19.

הסגנון הנוקשה נכנע לכדורגל השמח. היצפלד (צילום: AP)

שאקירי היה מבוגר מדי לנבחרת שווייץ עד גיל 17, שלפני כשנה הדהימה כשלקחה את אליפות העולם בניגריה. שווייץ חגגה את הזכייה הראשונה שלה אי פעם בתואר בינלאומי בכדורגל, אבל איש לא שכח שהנבחרת בנויה בעיקר על בני מהגרים. אמנם מדובר בנערים שהיום הם בני 18, רק בתחילת דרכם המקצוענית, אבל יש כמה שמות שכדאי לזכור. בעיקר הכוכב הגדול נאסים בן חליפה (שהוריו מטוניסיה) שוולפסבורג הגרמנית מיהרה לרכוש, ומלך השערים האריס ספרוביץ' הבוסני, שנרכש לשורות פיורנטינה האיטלקית.

מבחינה דמוגרפית, כ־20% מ־7.3 מיליון תושבי שווייץ הם ממוצא זר. וכמו בכל מדינה עם אחוז גבוה של מהגרים, גם שם יש למפלגות הימניות כוח לא מבוטל. ב־2007 הפיצה מפלגת העם השווייצרית כרזות שבהן כבשים שחורים בועטים כבשים לבנים מעל מפת המדינה. היא גם יזמה משאל בסוגיה הרת הגורל, האם יש לאפשר לבנות צריחים ליד המסגדים במדינה. ואז, כשהנבחרת הצעירה זכתה בתואר העולמי, נכתב בצהובון הפופולרי "בליק" ש"זה לא ייאמן, אבל הנבחרת הרב־תרבותית שלנו ממלאת גם את לבבות אנשי מפלגת העם בגאווה".

רואה שחור בעיניים. ז'אן מארי לה פן (צילום: AFP)

טוב, גאווה זה קצת אובר דה טופ, אבל ראשי המפלגה החליטו לשתוק ולא לערב פוליטיקה בספורט עד כמה שאפשר. הם כנראה למדו מהניסיון של ז'אן־מארי לה פן, מנהיג המפלגה הלאומית בצרפת, שאמר אחרי זכיית הנבחרת במונדיאל ב־1998 שהיא לא מייצגת אותו ואת צרפת, "כי יש בה יותר מדי שחקנים שחורים" (מבחינה תקשורתית לה פן אמנם ניזוק, אבל במציאות הפוליטית של צרפת זה ממש לא פגע בו בקלפיות).

האינסידנט של לה פן מחזיר אותנו 12 וחצי שנים לאחור: זינדין זידאן, בן למהגרים מאלג'יריה, כבש פעמיים בגמר המונדיאל נגד ברזיל והפך ליקיר האומה הצרפתית. צרפת הוכתרה לאלופת העולם, עשרות מיליוני צרפתים בני כל הצבעים והגזעים יצאו לחגוג ברחובות, והפרשנים והפילוסופים דיברו בחגיגיות על העתיד הנפלא המצפה לאומה שמייצגת נבחרת ה־beur-blanc-Black (שחורה־לבנה־ערבית). אלא שהתחזית הוורודה לגבי עתידה של צרפת, כפי שהצטיירה אחרי הניצחון של נבחרת המהגרים ב־1998, התנפצה לרסיסים כשהחלו המהומות הקשות במדינה ב־2005.

זידאן והגביע הקדוש ב-98' (צילום: גטי אימג'ס אימג'בנק)

זה קרה בעיקר בפרברי העוני של המהגרים, שיצאו בלילות, השתוללו והציתו אלפי מכוניות ומאות בניינים ב־300 ערים ברחבי המדינה. וגם אם השלטון המרכזי הצליח לכבות את הלהבות, הוא לא שיכך את תחושות הקיפוח והשנאה.

אני רואה אנשים שחורים

בצרפת מהווים המהגרים כ־15% מהאוכלוסייה, אבל אחוזי האבטלה והפשיעה בקרבם גבוהים מאוד. אחת הדרכים היחידות שנותרו לצעירים המיואשים להימלט מעתיד של עוני ופשע עוברת במגרש הכדורגל, רק שמעטים באמת מצליחים בגדול. האם יש בכוחם של אלה לעשות שינוי מהותי, ולהשפיע על עתידם או לפחות על תדמיתם של מהגרים באשר הם?

שחקנים כמו ניקולה אנלקה, פטריס אברה, וויליאם גאלאס ואריק אבידל הפכו לכוכבי־על טחונים בכסף, אבל נראה שהם עדיין מזדהים עם בני המשפחות והחברים שלהם, שנותרו לגור בגטאות מוזנחים. מערבולת הרגשות הזאת התפרצה במהלך המונדיאל בדרום אפריקה, כשהכוכבים פתחו במרד נגד ראשי הנבחרת, ראשי ההתאחדות, המאמן ריימונד דומאנק וגם כמה מהשחקנים הלבנים בסגל.

אלן פינקלקראוט, אחד הפילוסופים המפורסמים בצרפת, יהודי ובן להורים שנרצחו באושוויץ, היה מילדי הפרחים של מרד הסטודנטים ב־1968. בעבר הוא נחשב לבעל דעות שמאלניות־הומניסטיות, אבל בשנים האחרונות הפך לאחד המתריעים הקולניים ביותר נגד התהליכים החברתיים שלדעתו הורסים את החברה הצרפתית. במהלך המונדיאל התראיין פינקלקראוט, שמחשיב את עצמו לחובב כדורגל מושבע, ואמר: "מה שקרה מוכיח לנו שנבחרת צרפת היא בסך הכל כנופיה של חוליגנים, שמכירה רק את חוקי המוסר של העולם התחתון".

הדברים עוררו שערוריה גדולה בצרפת, בין היתר בתוספת ראיון שנתן פינקלקראוט לעיתון "הארץ" ובו טען כי "נבחרת צרפת היא כבר לא שחורה־לבנה־ערבית, היא עכשיו שחורה־שחורה־שחורה". הוא הואשם בגזענות, ולהגנתו טען כי מה שמפריע לו זה לא צבע העור של השחקנים, אלא הערכים התרבותיים שהם מייצגים.

תפוח האדמה גולגל לפתחו. לורן בלאן (צילום: AP)

"מה שקרה עכשיו לנבחרת מזמין את צרפת להביט במראה, ומה שנראה שם הוא איום ונורא", אומר פינקלקראוט. "חלמנו עם הנבחרת של הדור של זידאן, ועכשיו בא לנו להקיא עם הדור של החלאות". והוא לא מסתפק בזה, אלא מייעץ למאמן הלאומי הבא, לורן בלאן, מה לעשות: "צריך להתעלם משחקנים כמו אנלקה, ריברי, אברה, גאלאס ואבידל, שהתנהגו באופן מחפיר, בעיקר ביחס שהם גילו כלפי יואן גורקוף. הם חבורה של בריונים. זה בלתי אפשרי שבתוך הנבחרת הלאומית יהיו מלחמות פנימיות על רקע אתני ודתי".

אפשר לזוז בחוסר נוחות כששומעים את דבריו של פינקלקראוט, אבל ייתכן שהוא מבטא את מה שחושבים הרבה אנשים בצרפת, רק מעדיפים לשתוק בשם הפלורליזם והליברליזם. פינקלקראוט מצידו מבהיר שבכלל לא מדובר בגזענות, ומלכלך בכיף גם על פרנק ריברי, שהוא כמובן לבן. העניין הוא שריברי קרוב יותר לשחקנים שגדלו בפרברים מבחינה חברתית: כמו אנלקה, החלוץ שגורש בבושת פנים מדרום אפריקה אחרי שהתפרץ בקללות כלפי המאמן דומנק, גם ריברי התאסלם וחבר לשחקנים שהגיעו מתחתית החברה הצרפתית.

זה כולה כדורגל

גזענות או סתם שנאת זרים, יש מי שיגידו שכל הפרשנויות הפילוסופיות תלויות בסופו של דבר בתוצאות. הרי אם צרפת היתה עולה לשלב הבא במונדיאל, למשל, אף אחד לא היה מחפש הסברים סוציולוגיים מתחת לשטיח האדום־לבן־כחול. ואם מאלמו לא היתה זוכה באליפות, אולי היו דוחים קצת את הדיבור על "אפקט זלאטן".

מה שברור הוא שהכדורגל משקף יותר טוב מהכל את פני החברה שהוא מייצג, וגם נבחרת צרפת לא יוצאת מהכלל הזה: אמנם לא יותר מחצי מ־23 שחקני הסגל הם מרקע אפריקני או מוסלמי, אבל אלה כמעט כל השחקנים המובילים. והם אלה שהנהיגו את המרד נגד המאמן וראשי ההתאחדות, שכולם, מה לעשות, לבנים ועשירים.

אם תשאלו אותי במסגרת היריעה הקצרה הזאת, הכדורגל ימשיך להיות הצ'אנס הלגיטימי של מיעוטים להתרחק מגורל חבוט וידוע מראש. ייתכן שבזה מסתכמת היכולת שלו, ואולי עוד יוכח שיש לו פוטנציאל להוביל תהליכים חברתיים ולא רק לשקף אותם. יודעים מה, נחכה ונראה. בינתיים פשוט ניהנה מכמה משחקים טובים.

שבעה שחקנים, 27 מיליון יורו

נורי שאהין, 22, בורוסיה דורטמונד: חמישה שערים ושמונה בישולים בכל המסגרות העונה לקשר עם השורשים הטורקיים, שמחזיק בשיא: השחקן הצעיר ששיחק בבונדסליגה, בגיל 16 ו־335 ימים, והצעיר ביותר שגם כבש (מול נירנברג). בגיל 20 זכה בגביע בהולנד כמושאל לפיינורד (שישה שערים). חוזה עד יוני 2013. מחזרת: אינטר מילאנו. שווי שוק: כ־14 מיליון יורו, במגמת עלייה (זינוק של כ־10 מיליון יורו מאז ינואר 2009).

שהרדאן שאקירי, 19, פ.צ. בזל: הווינגר המצוין מקוסובו התגלה כ־MVP של טורניר נייקי עד גיל 15 ב־2007. מתקרב ל־50 משחקי ליגה במדי בזל (ארבעה שערים). זכה בדאבל השווייצרי בעונה שעברה. בולט העונה במשחקי נבחרת שווייץ (תשע הופעות) ובזל באירופה (כבש מול דברצן ורומא במוקדמות, ובשלב הבתים של הצ'מפיונסליג), ומול נבחרת אנגליה. החוזה שלו מסתיים ביוני הקרוב ולכן עשוי להימכר בקרוב. מחזרת ראשית: ליברפול. שווי שוק: כחמישה מיליון יורו.

נאסים בן חליפה, 18, וולפסבורג הגרמנית: שחקן ממוצא טוניסאי, זכה בכדור הכסף בגביע העולמי עד גיל 17 כסגן מלך השערים (10 שערים ב־25 משחקים במדי הנערים של שווייץ). ערך הופעת בכורה במדי גראסהופרס מול סיון בגיל 17, וכבש שער בכורה מולה במשחקו הרביעי בבוגרים. קיפץ מהחרגולים (שמונה שערים ב־28 הופעות) לוולפסבורג הגרמנית (בינתיים כבש רק צמד בקבוצת המשנה). תג מחיר: כ־2.5 מיליון יורו.

דני אבדיץ', 22, אלפסבורג השוודית: טוטאל של 24 שערים ב־2010, וגם חתיכת גובה (1.93 מ'). יליד סראייבו, סגן מלך השערים בשוודיה עם 19 כיבושים ואליפות ברזומה. כבש בניצחון 0:1 על הנבחרת הצעירה של ישראל. תג מחיר: כשני מיליון יורו (נסק בחודשים האחרונים ב־700 אלף יורו). מבוקש בבלקבורן ובווסט ברומיץ'.

מהמט אקיצ'י, 20, מושאל לנירנברג מבאיירן מינכן: טורקי ששיחק בצעירה של גרמניה וערך בכורה לאחרונה בבוגרת של טורקיה מול הולנד. מושאל כאמור לנירנברג (צמד ב־12 משחקים) מבאיירן מינכן

(18 שערים ב־70 הופעות בקבוצת המשנה, ונכלל כניצב בסגל הראשון שזכה בדאבל בשנה שעברה). מסיים חוזה בקיץ. שווי מעודכן: שני מיליון יורו, שיטפס אם יחתום על חוזה חדש בבאיירן.

אגון מהמטי, 21, מאלמו השוודית: פליט מכפר בקוסובו, שהוריו בחרו בשוודיה. מלך שערי האלופה השוודית מאלמו, עם 11 כיבושים (14 בכל המסגרות). כבש את השער המצמק בניצחון 1:2 של הצעירה הישראלית בשוודיה. יחד עם אבדיץ' ומוסטפה אל קאביר משלים טריו של מהגרים בטופ 6 של מלכות השערים בשוודיה. מסיים חוזה בדצמבר 2011. שווי מוערך: כמיליון יורו (לפחות יוכפל עד הקיץ).

חאריס ספרוביץ', 18, פיורנטינה: בוסני שמפציץ בנבחרות הצעירות של שווייץ (23 שערים ב־45 משחקים מה"אנדר" 15 עד ה־19). בגיל 17, אחרי שלושה משחקים בלבד כמחליף בגראסהופרס, עבר לפיורנטינה. עוד לא קיבל הזדמנות לשחק בסריה א'. שווי: לא יותר מחצי מיליון יורו.

• נתונים: אלון סגל