סיבת המוות: הוליווד

ראיון אחד, אחד בלבד. לא אישי ולא חושפני. במקרה שלפנינו, זה כל מה שהעולם היה רוצה כנראה לשמוע ממייקל ג'קסון ערב צאת "Michael", אלבומו החדש והראשון (יש להניח שלא האחרון) שרואה אור לאחר מותו. רק כדי שיסביר כמה מהשורות שכתב, רק כדי שיפיח חיים בכמה מהמילים שהוא שר.

אבל בהעדר האפשרות לראיין את ג'קסון המנוח, דבר שאפילו אופרה ווינפרי כבר לא יכולה לעשות, נותר רק להאזין לכתב האישום החמור שמייקל מגיש באלבום החדש, לא הרופא, כך על פי האלבום, גרם למותו. גם לא משככי הכאבים או מה שלא יהיה שהוזרק לו. שתי סיבות, כך לפי השירים, היו למותו של מייקל. האחת, והמשמעותית יותר, היא תעשיית הבידור או בשמה המפורש באלבום, "הוליווד", והשניה - אהבה.

"Michael" לא נפתח בבשורה מוזיקלית מדהימה, אך אין ממנה כדי ללמוד על האלבום המלא. הדואט עם אייקון שפותח את הדיסק (למרות שהדיסק ייצא רשמית בסוף השבוע ומדובר בהשמעה בפייסבוק בשלב זה), הוא הפקת מיד-טמפו שמזכירה לפרקים את "No Woman No Cry" של בוב מארלי. רק בסיומו של השיר מגיע קטע שמבצע מייקל כמעט אקפלה, מה שכנראה אמור היה להיות חלק מרשים בביצוע משותף עם הקהל, במסגרת סיבוב ההופעות האחרון שלו, אליו מעולם לא יצא ומתועד בסרט "This Is It".

שני שירים באלבום מגוללים את כתב האישום של ג'קסון נגד הרעה החולה של תעשיית הבידור וקברניטי הוליווד. האחד הוא "Hollywood Tonight", להיט היפ-הופי מצוין, שכולל את לכלוכי הביט-בוקס האנושי הכל כך מזוהה עם ג'קסון. השיר, שמזכיר במשהו את "Smooth Criminal" הענק, מביא תמונה, שניתן לפרשה כצינית, על כוכבת שמנסה את מזלה בתעשייה האימתנית.

אבל הפצצה האמיתית בהקשר הזה, הן מוזיקלית והן תוכנית, מגיעה ב-"Monster", הדואט עם פיפטי סנט, שמתחיל כמו עוד שיר טיפוסי של מייקל אבל פשוט מתפוצץ בפזמון ובקטע הקצר של פיפטי סנט בשיר, האומר: "היא מעיפה אותך על הקיר, היא גורמת לך להשתכר מספיק כדי ליפול". כן, שוב, הכוונה לתעשיית הבידור - ולא לשום דבר אחר.

פיפטי סנט, אגב, מתאים עצמו ככפפה למלך הפופ, ולא ברור אם הקטע שלו הוקלט לפני או אחרי מותו של ג'קסון. כך או כך, התוצאה פשוט מופלאה. תוסיפו ל-"Monster" גם את "Breaking News", השיר הראשון שיצא לקראת האלבום החדש, והתוצאה מצמררת לחלוטין. ג'קסון כאילו כתב בעצמו את תסכוליו שלאחר מותו.

מרים עיניים לשמיים

אם נחזור לרגע למוזיקה עצמה, "Keep Your Head Up" הוא עוד שיר שיישמע רבות ברדיו ובערוצי המוזיקה השונים בעולם. מדובר בבלדה מרגשת עד דמעות שמחזירה את המאזינים פעם נוספת אל אותו יום שחור לתעשיית המוזיקה בעולם, 25 ביוני 2009, יום מותו של ג'קסון. גם כאן, כמעט בלתי נמנע להמשיך ולחפש משמעויות נסתרות במילים: "הרם עיניים אל השמיים", חוזר ושר ג'קסון, כמעט מייבב ומבכה את מותו שלו. לקראת סיומו, כולל השיר את הזעקות שכל כך מזוהות עם מייקל.

גם המילים, גם הלחן וגם ההפקה המוזיקלית של "Keep Your Head Up" מרמזים שזה השיר שהיה אמור לפתוח את האלבום, וכך גם לגבי סדר השירים שמגיעים אחריו. בהחלט מדובר באחת הבלדות הגדולות של ג'קסון. אמנם לא ברמה של "Heal The World" או "Earth Song", אבל בהחלט משתווה ל-"Man In The Mirror" ואחרות.

ג'קסון ואייקון. מזכיר את בוב מארלי? (צילומים: Gettyimages)

שיר נוסף ראוי לציון (האלבום כולל בסך הכל 41 דקות וחצי של עשרה שירים קצרים) הוא "I Can't Take it Another Day", דואט עם לני קרביץ, שמרגע פרסום הידיעה על קיומו, הפך לאחת ההבטחות הגדולות והמצופות. בפועל, השיר לא מצליח להתעלות מעבר לקטעים האחרים באלבום, פרט לכיסוחי הגיטרה של קרביץ שבולטים ומורגשים היטב כאן, אם תרצו בסגנון מה שסלאש עשה עבור מייקל ב-"Give In To Me" בתחילת שנות ה-90.

האזנה לאלבום המלא של מייקל, שכל כך מפיחה חיים במלך הפופ המת, מביאה אותך, מעבר למבוכה מול ההאשמות הקשות כנגד התעשייה, גם למסקנה אמנותית אחת. האלבום הזה היה חייב לצאת. עם התייעצויות עם מייקל, בלי התייעצויות איתו, זה באמת לא משנה. בהנחה שלא מדובר כאן חלילה בכפיל קולי (והאותנטיות של מייקל דווקא נשמרת וצועקת כאן מכל פינה), מדובר באלבום חובה לרפרטואר של ג'קסון, למעריצים,

לתעשייה בארצות הברית ולעולם כולו.

2010 היתה שנה סבירה לעולם המוזיקה הבינלאומי, לא מהטובות שידענו. לכן, עד עתה לא היה ברור לגמרי מה הולך להיות אלבום חג המולד האולטימטיבי. שלושה שבועות לפני סיום השנה האזרחית, אפשר להמר ש"מייקל" הוא שיכבוש ערב החג כל פסגת מצעד אפשרית והאלבום יהפוך לנמכר ביותר של מלך הפופ המנוח אי פעם.

מייקל ג'קסון, "Michael", סוני