דיכאון: גורם להזדקנות מואצת ומחלות קשות
מחקרים שנערכו בשנים האחרונות הוכיחו כי יש קשר הדוק בין מצבים של דיכאון, חרדה וסטרס לבין מחלות קשות והזדקנות מואצת. ד"ר אודי בר מסביר כיצד משפיעים המצבים הללו על הגוף ומה ניתן לעשות כדי למנוע זאת
בשנים האחרונות גוברת המודעות למצבים רגשיים שונים, כגון דחק (סטרס), תחושות תסכול ודיכאון, ומשתקפת היטב גם במחקר הרפואי העולמי. מאז הוכרז,הדיכאון לפני כעשור כ"מגיפה של שנות האלפיים" על ידי התאחדות הפסיכיאטרים העולמית, החלו השלכותיו להיחקר במרץ על ידי אנשי מקצוע רבים ברחבי העולם, כאשר הממצאים היו מדהימים. תוצאותיהם של מחקרים אלו החלו לסמן את ההשפעה וקשר הגומלין המובהק והדרמטי בין מצבים רגשיים לתחלואה ותוחלת חיים, קשר שהיה עד אז דמיוני לגמרי בקהילה המדעית.
המחקרים: הקיפו אוכלוסיות ענק
בשנים הראשונות עסקו מרבית המחקרים בזיהוי ובטיפול תרופתי במצבי דיכאון וחרדה, ומרביתם אף בוצעו על ידי פסיכיאטרים, אולם בהמשך בוצעו גם מחקרים לאומיים, אשר נעזרו בנתונים שנאספו על ידי משרדי הבריאות במדינות מערביות וכללו אוכלוסיות ענק של נבדקים. אותם מחקרי ענק עקבו אחר ההשלכות הגופניות של מתח, דיכאון וחרדה ממושכים. בהמשך בוצעו גם מחקרים פרוספקטיביים (עתידיים) שבדקו את הקשר המדוייק בין מצבים רגשיים להופעתה בעתיד של תחלואה, וכן נבדק כיצד ניתן לזהות ולאבחן באופן ספציפי את גורמי הסיכון הרגשיים העשויים להוביל למחלות גופניות מגוונות.
אגב, הסמיכות הרבה בה נהוג לדון בתחושות של דיכאון, דחק ותסכול נובעת מקשרי הגומלין החזקים הקיימים ברצף תחושות אלו. דחק ממושך מביא לירידה בכוחות הנפש והרצייה ומוביל לעיתים קרובות לדיכאון. מאידך, דיכאון שאינו מטופל ומאובחן מביא לעליה בדריכות ובתחושות ניכרות של מתח וחרדה גם במהלך חיי יומיום שגרתיים.
הדיכאון, כך התברר מאותם מחקרים, משפיע לא רק על הביצועים בעבודה או על שמחת החיים שלנו, אלא מהווה גורם סיכון ידוע ומוכר למחלות גופניות של ממש. הוא אף עלול, על פי אותם מחקרים, לקצר את חיינו ולהאיץ את קצב ההזדקנות שלנו. בנוסף מהווה הדיכאון סמן מנבא אודות תוחלת חייהם של הלוקים במחלות לב, ולכן ההמלצה כיום לקרדיולוגים היא לתשאל בקביעות את המטופלים אודות מצב הרוח שלהם, כחלק מהמעקב השגרתי. הוכח גם כי הדיכאון מקצר את חייהם של חולי סרטן.
עוד מצאו אותם מחקרים כי מצבי דחק וחרדה ממושכים מהווים גורם סיכון למחלות לב וכלי דם, ואף נחשבים לגורם לאירועים לבביים בקרב קבוצות חולים ללא כל גורמי סיכון מוכרים, כגון עישון או הפרעה בפרופיל השומנים. גם תחושות ממושכות של תסכול אובחנו וזוהו במחקרים ככאלו שמעלים במובהק את הסיכון לסוגי סרטן שונים, וביניהם סרטן המעי הגס, אשר הפיל את מספר החללים הרב ביותר בעולם המערבי.
במחקרים שנעשו לאחרונה נמצא כי דיכאון הוא גורם סיכון להופעתה של מחלת האוסטיאופורוזיס, המהווה את הסיבה המרכזית למוגבלות בקרב קשישים. נמצא גם כי הוא מכפיל את הסיכון לשיטיון ולמחלת האלצהיימר.
מחקר אחר שנעשה בתחום מצא קשר בין דיכאון לבין מחלת הסוכרת במבוגרים. על פי המחקר לתחושות קשות של דיכאון ישנה השפעה מרחיקת לכת על משק הסוכר בגופנו, והן מעלות את הסיכון ללקות בסוכרת מבוגרים.
עוד התברר מהמחקרים שנעשו בשנים האחרונות כי מחלות קשות הן לא הסיכון היחיד בדיכאון. מחקר שנעשה לאחרונה מצא כי מצב של דיכאון גורם לקיצור הטלומרים שלנו. הטלומרים אלו אותם חלקים מהמטען הגנטי שלנו, המצוי בכל תאי גופנו, והתקצרותם היא מדד מקובל לזיהוי הזדקנות. מכאן ניתן להבין כי האצת התקצרותם משקפת את האצת הזדקנותנו. עם קיצורם של הטלומרים, אנו למעשה מאבדים את סך ההתחלקויות הנותרות לתא בטרם לא יתחלק עוד כלל.
למרות המודעות: רוב החולים אינם מאובחנים
אך למרות המודעות הרבה של החוקרים והמלצותיהם החוזרות ונשנות לביצוע זיהוי מוקדם של דחק ודיכאון בקרב האוכלוסייה הבריאה, פעמים רבות נדחית האבחנה המדוייקת של הדיכאון, כמו גם הטיפול בו, לשלבים מאוחרים למדי, אם בכלל. הסיבה לאיחור באבחנה של דיכאון או דחק ממושך נעוצה בין היתר בשל היותו סמוי. בנוסף, גורמי הלחץ נתפסים פעמים רבות כחלק משגרה נורמטיבית על ידי הסובלים מהם, והם כלל אינם מעלים על דעתם כי הם סובלים מדיכאון.סיבה נוספת לכך היא שגם ברפואת המשפחה, המתבססת ברובה על ביקורים קצרים של המטופל אצל הרופא, וגם במרפאות המומחים השונות, הנותנות מענה ספציפי לבעייתו הרפואית של החולה, טרם הוחל בתשאול ספציפי ומקיף אודות מצבו הרגשי של כל נבדק, למעט מקרים בהם מופנה החולה לבירור פסיכיאטרי. אך מרבית המקרים של דיכאון קל עד בינוני, כמו גם מטופלים הסובלים מתחושות ממושכות של חרדה ותסכול, כלל אינם פונים לפסיכיאטר ולכן הם נותרים ללא כל אבחנה או פתרון. פלח זה מהווה, לצערי, את מרבית האוכלוסייה. יש לציין כי החוקרים מנסים בתקופה האחרונה להעלות את המודעות לנושא בקרב רופאי הקהילה, על מנת להגביר את מספר המאובחנים.
סיבה נוספת לקושי באיבחון נובעת מכך שרבים חושבים שדיכאון ותחושות של חוסר תקווה ואופטימיות לעתיד הם חלק משגרת חיים תקינה, או ש"זה יעבור עם הזמן". אך כמובן שמדובר בטעות. דיכאון ותחושות ממושכות של תסכול, אפילו אם הן נראות מאוד מבוססות או מוצדקות, עלולות להעלות את הסיכון האישי שלנו למגוון רחב של מחלות ויש להיות ערים להימצאותם בחיינו.
אך ההערכות הן כי כבר בעתיד הקרוב המודעות הגוברת בקרב הרפואה המתקדמת אודות הזיקה הישירה בין מצבים רגשיים לתחלואה תחלחל גם לתחומי הרפואה השונים והאיבחון של מצבי דחק, חרדה ודיכאון יהווה חלק מהאנמנזה הרפואית השגרתית.
הטיפול: שיחה, פעילות גופנית ותרופות
חלק מהסימנים והתסמינים לדיכאון, חרדה וסטרס הינם קלים לזיהוי וכוללים תלונות אופייניות של חוסר עניין, ירידה במוטיבציה, פסימיות ותחושות של ייאוש וחידלון. תלונות נוספות נוגעות לאיכות השינה, התפקוד המיני התיאבון והמשקל. הפרעות אופייניות בשינה כוללות קשיים בהירדמות או יקיצה פתאומית באמצע הלילה, המלווה בתחושה של "ערנות מלאה" ומתאפיינת במחשבות אודות "הבעיות הרגילות". בתחום התפקוד המיני התלונה המרכזית המתלווה לדיכאון או דחק היא פגיעה קשה בליבידו, כלומר ברצון לקיים יחסי מין, לעיתים עד כדי הימנעות מהם כליל. כמובן שגם אכילה כפייתית או פגיעה קשה בתיאבון, המתבטאות בהשמנה ניכרת לעין או באיבוד משקל קיצוני, אמורים להעלות חשד להפרעה רגשית בקרב הסובבים.תלונות ובעיות אלו הן פעמים רבות סיבת הפניה הישירה לרפואת הקהילה, בבקשה לקבל מרשם לכדורי שינה, לתכשירים המשפיעים על הזקפה או לתפריט דיאטטי. אך כמובן שתרופות מסוג זה, כמו גם כל סוג של דיאטה או תפריט, כלל לא יועילו למצבם של הסובלים מהפרעות חרדה, ולא ייושמו לאורך זמן על ידי אלה הסובלים מדיכאון, הבא לידי ביטוי, בין היתר, בירידה בכוחות הרצייה.
הטיפול היסודי בהפרעות חרדה ודיכאון מתבסס כיום על שילוב מספר גישות וכולל טיפול בשיחה, פעילות גופנית סדירה ושילוב של תוספים ותרופות, במידת הצורך. כמו כן רצוי לאמץ דפוסי חשיבה חדשים, אשר מועילים בהמשך להתמודדות עם גורמי הדחק השונים.
לפנייה לכתב/ת 
