מעל דאפי ההסטוריה

דאפי. אור ירוק למפיקים ותיקים לפנות לצעירים (צילום: Lachlan Bailey) 

הזמרת בת ה-26 בחרה כשותף עיקרי ליצירתה את אלברט האמונד, כותב שירים מעבד ומפיק בן 66 בעל קבלות מוכחות בעולם הפופ. זה מקרה נדיר ביותר בו אמן רטרואיסטי כמו דאפי לא סתם חוזר אל העבר, אלא מצוות לעצמו מישהו שבאמת היה שם, מישהו שעשה את הדבר עצמו בזמן אמת. אבל דאפי מגלה עקביות בכך: שזו הפעם השנייה שכותב שירים וגיטריסט משמש לה מעין מנטור אבהי והופך את כוונותיה לתוצאות שמכבדות את המורשת לה היא מצדיעה.

באלבום הבכורה זה היה ברנרד באטלר הנהדר, אקס סווייד, שאפילו עבד איתה ללא תשלום כשהמנהלת של דאפי התקשתה להשיג מימון לסיום הקלטות הזמרת האלמונית. ביחד יצרו את "Rockferry" שנמכר מעל שישה מיליון עותקים, היה לאלבום הנמכר באנגליה לפני שנתיים והפך את הזמרת הוולשית לאטרקציה רדיופונית בכל העולם. 

דאפי בסינגל מהאלבום החדש, "Well, Well, Well"

אלברט האמונד האב (אביו של אלברט האמונד ג'וניור, גיטריסט הסטרוקס שגם הוציא שני אלבומי סולו) היה תותח-על מסוף שנות השישים עד אמצע השבעים. בין הלהיטים שריפדו את העתיד הכלכלי לדורות הבאים במשפחת האמונד היו "Make Me An Island" ששר ג'ו דולאן, "When I Need You" שכתב עם קרול בייר סיגר לליאו סאייר ו"לכל הנערות שאהבתי בעבר", הדואט שהאמונד כתב לווילי נלסון וחוליו איגלסיאס.

כמבצע, שני להיטיו הגדולים היו "It Never Rains In Southern California" ו-"Free Electric Band", אבל האמונד התבצר בעיקר בעמדת הכותב והמפיק. בשלושים השנים האחרונות ביסס לעצמו מעמד נכבד בתעשיית המוזיקה בארצות הלטיניות. הוא מתגורר בספרד, שם עבד עם דאפי, ומפיק בעיקר לשוק הספרדי והדרום אמריקני. 

הבחירה של דאפי לעבוד איתו מרתקת מכמה סיבות. קודם כל, בהאמונד סיניור, ולמרות הקריירה של בנו, אין שום מקדם אופנתי או קולי. האמונד, יליד גיברלטר, הוציא השנה בספרד אוסף של חידושים ללהיטים הגדולים שלו, אבל בעולם האנגלוסקסי, הקהל הביתי של דאפי, אין לו ערך מוסף אמנותי או תקשורתי.

אלברט האמונד. כתב להיטים בשנות ה-70. כיום מתמקד בארצות הלטיניות

באלבום הקודם, כשדאפי חברה לבאטלר, הוא אמנם היה ותיק בהרבה ממנה, ועדיין, היה לו שם מעולה ושניהם יחד השקיפו לעבר שהם לא ממש חוו בזמן אמת, ואותגרו לעדכן את הפופ ההוא לשפה ולתרבות של המאה העשרים ואחת. שניהם קפצו למים שהיו רעננים מבחינתם (למרות ההתנסות הכמו סיקסטיזית של באטלר עם דיוויד מקאלמונט). עם האמונד, האיש שכבר היה שם, הסיכון וההימור בשחזור היו עלולים להתברר כגבוהים יותר.

דוגמאות לשיתופי פעולה הפוכים, בהם אמנים ותיקים בוחרים במפיקים צעירים מהם בהרבה, יש בשפע: בוב דילן עם דניאל לנואה מסוף שנות השמונים, ג'וני קאש וניל דיימונד עם ריק רובין, פול מקרטני עם נייג'ל גודריץ', לורטה לין עם ג'ק ווייט, ברוס ספרינגסטין עם ברנדן או'בריאן, ועוד. הוותיקים הענקים רוצים לעדכן את אמנותם לדורות החדשים ולצליל עכשווי. לפעמים הם מקווים שהמפיקים הצעירים יסייעו להם הן בתחייה יצירתית בכתיבה עצמה, והן, במקרים מסוימים, להינתק ממעגל אומרי ההן הקרובים, שלפעמים מרחיקים את האמן הוותיק ממגע עם המציאות ומכל ביקורת בונה.

הדוגמאות הנ"ל לקוחות מאמני רוק שלכאורה לא ממש ממוענים למצעדים, היכן שהתחרות על אוזניים צעירות אפילו דוחקת יותר הצידה את מקומם של מפיקים ותיקים. אגב, דאפי גם גייסה לארבע רצועות באלבום החדש את סטוארט פרייס, המכונה גם Les Rhythms Digitals, הידוע גם כ"זוט וומן" ובכינויו ז'ק לקונט.

פרייס, מי שתפר כבר להיטי ענק מיינסטרימיים, הוא דוגמה מצוינת למפיק שהיה לפני כמה שנים חוליה מקשרת טבעית בין מדונה הבשלה לבין מצעדי האלף הנוכחי. אבל נדיר ביותר מספר האמנים הצעירים שבוחרים לעבוד עם מפיקים עם פער גילאים כמו זה בין דאפי להאמונד. המקבילה היחידה שזכרוני קושש מהשנים האחרונות היא רג'ינה ספקטור, שעבדה על אלבומה האחרון עם דיויד קאהאן, אחד שבעבר עבד עם מקרטני האב וג'יימס מקרטני הבן, ועוד יותר לאחור - אלאניס מוריסט, שבאלבומה המצליח "Jagged Little Pill" חברה למפיק והכותב הוותיק גלן באלארד.

חצי נס שכזה

איני זוכר שום רטרואיסט שבחר לחזור ולעבוד עם אחד מהוותיקים שעשו בזמן אמת את מה שהוא בחר לשחזר כיום. לא להקות רוק שחברו למפיקי עבר, לא איימי וויינהאוס ולילי אלן (שכמו דוראן דוראן, בחרו במארק רונסון). שרון ג'ונס והדפ קינגס וחבריהם ללייבל הבודוס בנד עושים רטרו מעולה בעצמם, ושני רטרואיסטי סול שלהטו השנה באנגליה ובארצות הברית, פלאן בי וברונו מארס, ממש לא לקחו מפיקי סול ותיקים. גם כהשבלאק קיז רצו לחזור לאחור לבלוז-רוק סיקסטיזי, הם עבדו עם עוד מפיק מרכזי ובולט של ההווה, דיינג'רמאוס.

חלק מהמפיקים הדגולים של הסול האמריקאי נפטרו למרבה הצער במהלך השנים האחרונות, וראויים לציון מיוחד ג'רי ווקסלר ואריף מארדין. אבל הבעיה אינה נעוצה בהעדרם של מפיקי-על ותיקים, אלא בשלל סיבות עגומות אצל אלו החיים: לחלקם ליקויי שמיעה שהולכים ומתגברים עם השנים, לחלקם מתפתחות הגבלות רפואיות אחרות שמקשות על עבודות אולפן מקצועניות וחלקם פשוט מיצו מזמן את שיאם.

לא דורשת מאום מהאוזניים, אבל מכבדת אותן 

אז איך האלבום כולו? "Endlessly" מתאפיין בכך שהרצועות היותר קצביות עם ההפקות היותר עדכניות, הן דווקא השירים הפחות מצטיינים. אבל ההישג של דאפי טמון בהצלחתה לחזור עם בלדות שלחלקן לחנים לא פחות גדולים מאלו שהיו באלבום הקודם בשיר הנושא, ב-"Warwick Avenue", וב-"Stepping Stone" המופלא, שהצדיע ל-"Walk On By" של בכרך ודיוויד.

גם באלבום החדש יש שיר הצדעה מובהק: "Keeping My Baby" הוא מחווה, גם מילולית וגם בבייס-ליין המצוין, הן ל"בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון והן ל-"Papa Don't Preach" של מדונה. אבל גולת הכותרת פה היא בלחנים המופלאים של "Don't Forsake Me" ו-"Hard For The Heart". אלו לחני סיקסטיז מעולים מסוגם.

האמונד ודאפי הצליחו לייצר איזון שנשמר בכל האלבום בין בנאליה לרגש. דאפי כותבת מילים מאוד בינוניות, ועם מנגינות חמוצות-מתוקות והמנוניות שכאלה, ישנה תמיד סכנה שתיפול למקומות זולים. אבל כמו שזה לא קרה באלבומה הראשון, זה לא קורה גם בשני. זה פופ שווה לכל אוזן ולכל טעם, שמצד אחד לא דורש מהאוזניים מאום, ומצד שני לגמרי מכבד אותן. מתיקות בידורית נהדרת, שאמנם לא מתקרבת כלל לקרסולי הרגעים הגדולים של כותבת וזמרת עילאית כמו איימי וויינהאוס, אבל תוכל לדבר למאזינים מגיל שמונה ועד שמונים ללא הבדלי צריכה, טעם ודמוגרפיה.

אם האלבום יסתבר כהצלחה מסחרית, כלומר ימכור אפילו חצי או שליש מקודמו, ייתכן שיש כאן אור ירוק מרגש עבור כל מיני ותיקים בני המחזור של האמונד סיניור, ששוב יתבקשו לסור אל מנהלי אמנים צעירים בכדי לבדוק אופציות עבודה חדשות.