חנכו עכשיו את הגזענים של הדור הבא

חוק - לא ליהודים בלבד

חלק מן המהפכה אכן התרחש: נכתבו תוכניות לימודים חדשות, הוספה שעת לימוד בבתי הספר התיכוניים, הושם דגש על אזרחות אקטיבית – מתרומה לקהילה ועד ניסוח עצומות, כך שבתוכנית הלימודים דהיום כבר אין מכריחים את האזרח הקטן לשנן כמו תוכי את תכולתם ופעולתם של מנגנוני המדינה. הוא כבר יודע או אמור לדעת, ש"אזרחות" הוא מקצוע העוסק בעיקר בבני אדם וביכולת שלהם לחיות זה לצד זה בחברה מסובכת.

מה שלא נעשה בחלוף השנים מאז התפרסם הדו"ח, הוא אותה עבודה מסובכת והכרחית שתוציא משערי בית הספר אזרחים שמבינים כי כל בני האדם נולדו שווים, אפילו במדינה יהודית. כי אם קיימת בה אפליה נגד קבוצות כאלה ואחרות, האפליה אינה חלק מערכיה של המדינה ואסור לה להיות לערך בפני עצמה. כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינו עוסק רק ביהודים אלא בבני אדם באשר הם בני אדם.

השבוע רגשה התקשורת בשל מכתב הרבנים. בשוליים, אם בכלל, עסקו בשיפור זעיר של הישגי התלמידים במבחני פיזה, שיפור שעדיין מציב אותם רחוק מתחת לממוצע במדינות מפותחות. מבין שתי הידיעות, הראשונה נראית בעיני מדאיגה יותר והצורך לטפל בתופעה שהיא מייצגת דחוף לא פחות מן הצורך להעלות את רמת לימודי הליבה בישראל.

בעיני אזרחית מודאגת מאוד, הצרות מתחילות בערך בכיתה ג', אז שומעים לראשונה את הטף מתרגל מילים שמשמעותן לא לגמרי ברורה לו: על ילד אחד בכיתה אומרים שהוא רוסי, על האחר שהוא אתיופי ואם יש ילד ערבי בכיתה, מה זה אומר? כי הערבים הם הרי אויבים, לא? ואיך זה שהיוונים עזרו לנו בשריפה הגדולה עם מטוס, הרי ידוע – ממש מעכשיו, ממחברת חגים שלפני חנוכה – שהיוונים רוצים שלא יהיו יהודים בעולם?

עכשיו, כשהם עדיין קטנים

אינני יודעת כיצד מתייחסים הורים לאוצר המילים החדש הזה. אני יודעת רק מה נעשה בהן אצלנו בבית, במקום שבו מלמדים השכם והערב שכולנו ישראלים, חלקנו יהודים וחלקנו לא וזה לא גורע או מוסיף במאומה לכבוד האדם שלנו או של מי שלא, כי כולנו נבראנו בצלם. ונכון שמתקיים סכסוך ארוך ועקוב מדם בינינו לבין חלק מן הערבים, אבל יש בתוכנו מיעוט גדול מאוד של ערבים שהם אזרחים ורוב רובם רוצים לחיות בשקט, כמונו – והנה, יש גם כמה תלמידים ערבים בבית הספר שלנו. הם שונים בשפתם ובאמונותיהם, בחגיהם ונוהגיהם מאיתנו, אבל הם בני אדם בדיוק כמונו. לא טובים יותר, לא רעים יותר בגלל אמונותיהם.

יש גם אמצעי המחשה לטיעונים הללו: "מעלה קרחות" של אפרים סידון. הספר הנפלא "מרד הארנבים" של אריאל דורפמן, בו עולה זאב לשלטון ומכריז שהארנבים לא קיימים. "החג של החגים" בחיפה. אחר צהריים בגן השעשועים בו יש ילדים יהודים וילדים ערבים ואפשר לשחק ביחד.

אלא שלבית הספר מגיעים גם ילדים מבתים שבהם נהוג יותר לחלק את בני האדם לטובים וטובים פחות ומהקשבה לשיחות של ילדים אני יודעת שבני השמונה כבר מצויידים באותה תפיסת עולם שיכולה בקלות להפוך אותם לגזענים של הדור הבא – וכאן, אדוני שר החינוך, אתה צריך להתערב.

בתחילת השנה הזאת יושם בהצלחה פרוייקט-בליץ שהגית לחיזוק ערכי המורשת היהודית בקרב הקטנים. הצלחת בקלות יחסית לגייס תקציבים, להסכים על תכנים ראויים ולהתוות מערך לימודים. כבר בבתי הספר היסודיים, תלמידים ייטיבו להבין מהי ה"יהודית" שב"מדינה יהודית". עכשיו צריך להתאמץ להבהיר מהי ה"דמוקרטית" וכיצד אנשים - מילדים ועד רבני ערים - מצווים לנהוג במדינה כזאת.

עכשיו, בבקשה, ולפני שבאמת יהיה מאוחר מדי. עכשיו כשעדיין אפשר לגייס את כוחו של בית הספר כמקור לערכיות ולפני שהכוח הזה מתפוגג לגמרי. עכשיו, כשהגזענים של הדור הבא עדיין מסוגלים לשמוע ולהפנים דעה אחרת – כלומר, כשהם ממש קטנים, ממש בתחילת בית הספר היסודי, ממש בתחילת חייהם החברתיים ולפני שיהפכו ערלי לב, מבוהלים וטעוני שנאה.