חצי שירה עברה חצי הריון. כמה עלתה במשקל?

כל כך הרבה אנשים הכינו אותי לימי הקסם הללו, של תחילת השליש השני. סיפרו לי על החודשים הרביעי והחמישי, בהם עוד לא ממש רואים בטן, הבגדים הרגילים עדיין מתאימים, אבל הבחילות והעייפות כבר עברו והציפייה לבטן ולהרגיש את תזוזת העובר רק מתגברים. בקיצור, לפי מה שסיפרו לי זו צפויה להיות התקופה הכי מרגשת בהריון.

• בקרו בעמוד הריון ולידה שלנו
  

מלכודת "אכלי כפי יכולתך"

ואכן, החודש הרביעי של ההריון התחיל וכמו שעון, בשבוע ה-15 חלפו להן הבחילות, תמה לה העייפות הבלתי נגמרת ובעיקר חלפה הרגשת הסלידה מכל ריח וטעם אפשרי. האהבה שלי למטבח ולבישול הצליחה להחזיר אותי לאוכל נורמלי, והתחלתי לאכול דברים נוספים מלבד לחם, גבינות וכרוב כבוש,

שהכין לי סבו של בעלי, הממונה על העברת הבחילות (כן, כרוב כבוש הציל אותי בזמן בחילות - מומלץ בחום).

כמו תינוק שעושה את צעדיו הראשונים התחלתי להכין לעצמי מנות קטנות של דברים ש"פעם", לפני ההריון, מאוד אהבתי: חזה עוף, דגים וירקות למיניהם. בשלב הזה עוד פחדתי להתחייב לסירים גדולים, כך שבישלתי הכל בקטן. אם אהבתי – הכנתי עוד. מה שעוד למדתי הוא להריח פחות ולאכול יותר.

• לכל הטורים של שירה לחצו כאן
  

החודש הרביעי, שהחל ממש אחרי פרסום הטור הקודם שלי, גם הביא איתו את שלל הדעות. הרי מרגע הפרסום של הטור הקודם ידעו כל העולם ואשתו שאני בהריון, ורבים, בין אם אלו היו לקוחות או בני משפחה, מיהרו לתחקר אותי על ההתנהלות שלי בהריון.

"מה, את עדיין מתאמנת? לא כדאי שתפסיקי?" או "אולי תאכלי עוד קצת לחם, אחרי הכל את בהריון", היו רק חלק קטן מהעצות שקיבלת ללא הרף. מה שבטוח, אם לא היה לי כוח רצון מברזל ועקשנות של מזל שור, יכול להיות שהייתי מתפתה בקלות לרבוץ על הספה כמה שיותר ולאכול כאוות נפשי. אחרי הכל, "הם" טוענים שבגלל שאני בהריון אז "מגיע לי". עכשיו, אחרי שאני עוברת כמעט מדי יום את שטיפת המוח הנקראת "אוכלת בשביל שניים" אני מתחילה להבין מדוע נשים רבות מעלות עד השבוע ה-20 שמונה ק"ג ואפילו יותר.

אבל לשמחתי הגדולה אני העליתי במהלך אותם שבועות שני ק"ג בלבד, ואני חייבת לטפוח לעצמי על השכם ולומר שאני מאוד גאה בעצמי על כך שעברתי חצי הריון מבלי ליפול למלכודת ה"אכלי כפי יכולתך כי מגיע לך". אגב, לפי הגניקולוג המומחה שמלווה אותי אני בדיוק במשקל שבו אני צריכה להיות, כך שאם לרגע חששתם לבריאותי או לבריאות העוברית - אין לכם מה לדאוג.

בזמן שאני יושבת וכותבת אני כבר רואה אל מול עיני כיצד חלק מכם, הקוראים, מסיקים שאם עליתי שני ק"ג בלבד, כנראה שאני מרעיבה את עצמי או חלילה עושה דיאטה בזמן ההריון. האמת, חברים, היא שונה לגמרי. כשסיימתי את הירידה העצומה שלי במשקל (71 ק"ג, אם אתם צריכים תזכורת), היו לי שתי אופציות לשמור על המשקל. האחת הייתה להוסיף בכל יום עוד מזון, עד שהמשקל יתייצב. השניה הייתה לאכול כרגיל במשך השבוע ובסוף השבוע לאכול קצת יותר, מה שכמובן יאזן את היחס מבחינת המשקל.

היות ואני אדם שאוהב לארח, לבלות ולאכול במסעדות, ובשל העובדה שאני ממש לא מוכנה לוותר על אפייה ובישול ברמה היום יומית, היה לי ברור שהאופציה השנייה היא זו שרלוונטית עבורי, וכך פעלתי. מבחינתי האופציה הזו טובה גם עכשיו, כשאני בהריון. אני ממשיכה בשיגרה שלי, אוכלת טוב במשך השבוע וסופי השבוע עמוסי האירועים והארוחות מאזנים את המשקל.

לאחר מו"מ - יש פשרה בתחום הספורט

עד כה, במהלך ההריון, הפיתוי הגדול לוותר על הספורט ולהישאר עוד שעה-שעתיים לישון במיטה לא עלה כלל בראשי. כבר בפגישה הראשונה עם הרופא המלווה שלי הבהרתי לו את סגנון החיים הספורטיבי שלי, שאני אמנם לא אתלטית, אבל בהחלט מכורה. אני אוהבת ספורט. זה עושה לי טוב, גורם לי למרץ, חיוניות וכוח שאי אפשר לתאר.

ואכן, לאחר משא ומתן קל עם הרופא שלי על חוקי האימון החדשים, הגענו לפשרה על מהירות בינונית על ההליכון, משקולות קלות לחיטוב הידיים וכמובן ההליכות בפארק, שאני כל כך אוהבת. הבהרתי לרופא שכל דבר שעלול לפגוע בעוברית יורד מסדר האימון.

ואכן, הקפדתי לכל אורך התקופה לציית לחוקים החדשים, למרות שהיה לי קשה להתרגל למהירות האיטית יחסית עבורי. בכל זאת, הייתי רגילה "לנסוע" על ההליכון, כמו שחברתי מגדירה זאת.

לא בטן, לא דובים ולא יער

וכך הזמן עבר ונכנסתי בצעדי ענק לחודש החמישי, עד שלפני מספר ימים פגשתי חבר טוב ושאלתי אותו אם רואים שאני בהריון. "התרחבת", הוא אמר והצביע על האגן. "נכון", אמרתי במבוכה והרגשתי איך הפולניה שבי, שרגילה למחמאות ההפוכות כמו "התכווצת" ו"כמה רזית", חייבת להסביר.

"זה בגלל שהרחם מתרחב", אמרתי בהתנצלות. "זה דבר טוב, כי זה אומר שהתינוקת גדלה נהדר".

אחרי שנפרדנו המשיכה להדהד במוחי ההערה של אותו חבר ואפילו הציקה לי מעט. אבל מיד קלטתי, בפעם המי יודע כמה, שאני באמת בהריון וכנראה שבקרוב גם ניתן יהיה לראות את זה.

האמת, עניין הבטן מעט מוזר עבורי. כבר תקופה ארוכה שכולם מכינים אותי לכך שבהריון הראשון לוקח לבטן זמן לצאת, אבל זה קורה בחודש החמישי. למרות ההבטחות נכון לעכשיו, שבוע 20, אין לי לא בטן, לא דובים ולא יער. אמנם אני לא "שטוחה" כמו תמיד, אבל הבטנונת הקטנה הייתה יכולה להיגרם, באותה מידה, בגלל נפיחות או רצף של כמה ארוחות טובות.

הציפייה הזו לבטן שתצא, לכך שהבטן שלי תהיה מושא לגאווה וליטוף, היא עצומה. אני לא יכולה לחכות לכך שהיא תגדל קצת, כדי שאני אוכל להגיד שאני בהריון מבלי שיגידו לי: "בטח בהתחלה" או "ממש, את צוחקת עלי?". אבל, כאמור, אני עדיין מחכה, ממשיכה ללבוש את הג'ינס "מלפני ההריון" ומתחילה לקבל את העובדה שהג'ינס ההריוני, שכל כך מיהרתי לקנות, יחכה בארון עוד כמה שבועות לפני שיהפוך להיות התלבושת האחידה שלי.

"לא איבדתי את המוטיבציה לשמור על המשקל"

הלקח שלי, אחרי 20 שבועות של הריון, הוא שאפשר לפחות להשתדל לעשות את זה אחרת. בזמן שעבר הוכחתי לעצמי שהחששות שהיו לי קודם היו לשווא, שלא איבדתי את המוטיבציה והרצון לשמור על משקל תקין ושלא נפרץ הסכר רק כי אני בהריון. לשמחתי ידעתי גם לשים את הגבולות בספורט ולהגיד "די", ולא חסכתי

ממני ומהעוברית אוכל או שתייה, ויטמינים וכל דבר אחר שהיא צריכה כדי להתפתח ואני כדי להתקיים. ובתוך כל זה, הצלחתי גם, בסופו של דבר, להמשיך ליהנות מהאוכל.

יותר מהכל הוכחתי לעצמי שאני חזקה. לא קל להמשיך לנהל אורח חיים כמו שלי גם בהריון. לא קל לשמוע הערות לכאן ולכאן מכל אחד, לא קל להישאר על המשמר גם כשמנסים לפתות אותך באוכל, רק כי את עדיין נראית רזה ואולי חלילה "משהו לא בסדר".

הטיפ שלי לשליש השני: