דו"ח המבקר: מקרים חמורים של יחסים

סיפורה של אשה מוכה

היא בת זקונים, יש לה ארבעה אחים בוגרים. אבא שלה היכה אותה מכות נמרצות, בעוד אמא שלה עומדת מנגד ולא עושה דבר. אחד האחים אנס אותה, לדבריה. האח מסכים להודות שהוא מצא אותה בגיל 16 ערומה במקלחת וניגב אותה במגבת, למרות מחאותיה. גם הבעל שלה היכה אותה. אחר כך גם הבעל השני. היא דיווחה רק על האלימות של הבעל השלישי. המשטרה הזהירה אותו, והוא הבטיח להיטיב את דרכיו, אבל חזר להכות. אחרי כל פרץ חדש של אלימות, הוא פרץ בבכי והתנצל. הבטיח לה מתנות יקרות, קנה בסוף מתנות זולות, אבל קנה בכל זאת. והמשיך להכות. בבית המשפט הוא העלה את הטענה הבאה: כולם מכים אותה, מאז שהיא ילדה קטנה, אז מה רוצים ממני. זה סוג הטענה של אלי ישי.

סיפורה של אשה שבעלה מלטף לה את האגו

היא היתה לפני נישואיה פסנתרנית מפורסמת ברחבי אירופה. הוא קומפוזיטור, תלמיד של אבא שלה. האב דאג לקריירה שלה והביע התנגדות לנישואים שלהם, אבל האהבה ניצחה. הם התחתנו וילדו ילדים. הבעל התמסר מאז לרגשות שלו כלפיה. השירים שפרסמו אותו בכל העולם היו שירי אהבה אליה. הוא הסתגר לצורך זה בחדר העבודה שלו  וביקש ממנה לשמור בבית על שקט מוחלט. הוא לא יכול לחבר את המוזיקה הגאונית שלו כשהיא מתאמנת בפסנתר בחדר השני. היא ביטלה בגלל זה את כל ההופעות שלוה בערי הבירה של היבשת. היום, זוכרים אותה בעיקר בזכות בעלה. הוא עשה לה כבוד, אהב אותה, אהבה גדולה, מעוררת אפילו קנאה, אבל הוא לא ראה אותה באמת. הוא חשב יותר על מה שהוא מרגיש כלפיה ופחות על מה שהיא מרגישה. זה סוג הניתוק של ביבי נתניהו.

(ההמשך של הסיפור פחות רלוונטי: רוברט שומן איבד לאט לאט את דעתו עד שאושפז ומת. קלרה ויק, אשתו, מצאה עצמה אחר כך מחוזרת על ידי ברהמס שהיה צעיר ממנה, והיא חזרה לנגן באולמות הכי יוקרתיים באירופה, בלי, נדמה לי, לממש את הקשר עם ברהמס מעבר ליחסי ידידות עמוקים).

סיפורה של אשה שיש לה הרבה כסף בבנק

היא ובעלה אנשים עשירים. הם עשו ביחד מכה גדולה באקזיט מרשים של הסטארט-אפ שלהם. כתבו עליהם בכל העיתונים. שאלו אותם איך הם מסתדרים יחד, אם החיים הפרטיים לא מתערבים להם בעבודה. היא אמרה שהם מסתדרים יפה מאוד, והוא הנהן מאחוריה לעיני המצלמות.

יש להם חלוקה מאוד ברורה בין משפחה לעבודה. בעבודה הוא המנהל העסקי, זה שמקבל את ההחלטות העסקיות השוטפות, להבדיל מההחלטות המהותיות, שהן כבר עניין של שניהם. והיא, היצירתית, זאת שבעד הרעיונות שלה מוכנים בעולם לשלם עשרות מיליונים ויותר. הם רוצים להאמין שבתוך המשפחה הם שותפים מלאים בכל ההחלטות, אבל היא מרגישה שהוא מתנהג כמנהל.

ההצעות המעשיות שלו בניהול הבית הן מצוינות. היא מודה שהן טובות פי כמה משלה. היא מתאפקת, בגלל זה ולא אומרת לו כלום, עד שיום אחד הם רבו על התיקון של הגג. הוא אמר שחייבים לבנות גג חדש, כי הכל רקוב שם מתחת לרעפים, והיא אמרה שהיא בהחלט מסכימה, אבל שהם לא יספיקו עד סופת הגשם הראשונה ושכדאי כרגע, כפתרון זמני, להסתפק בתיקונים בלבד. הוא אמר שלא נורא לשים בינתיים דליים על הרצפה. כמה ימי גשם יש לנו כבר במדינה, אמר. היא אמרה שהיא לא מוכנה לחיות עם דליים באמצע הסלון אפילו יום אחד. זאת לא רק התחושה האיומה, אלא בעיקר התחושה, המוטעית אולי, שהגג מאיים לקרוס כל רגע. זה סוג הטענות הצודקות במהותן של יובל שטייניץ.

סיפורה של אשה שרצתה שטקר בטיחותי

הענפים של העץ של השכן שלהם מכסים את מגרש החנייה שלהם. יש להם אמנם צל לשתי המכוניות, אבל היונים שמתיישבות על העץ מלשלשות על המכוניות ומזיקות לצבע, אלא אם כן שוטפים אותן כל בוקר. הבעל שלה לא אוהב משחקים. הוא אדם כזה, מאוד פעלתני. אם צריך, הוא לא מהסס לנקוט מעשים. הוא ביקש מהשכן שיכרות את הענפים החורגים מגבול החלקה, והשכן מתעלם, ויום אחד, בלי התראה נוספת, הבעל שלה מתח יריעות ברזנט מתחת לענפים, למורת רוחם של השכנים. הברזנט מכער להם את המבט מהחלון הגדול של הסלון.

אבל הבעל הזה לא קונה לה שטקר בטיחותי כבר כמה חודשים. היא מתחננת, והוא תמיד שוכח. לא מעניין אותו לקנות שטקרים. אילו היא היתה מבינה בשטקרים, היא היתה קונה כבר בעצמה, אבל היא לא מבינה. אפשר למכור לה שטקר רגיל בטענה שהוא הבטיחותי הזה שהיא מבקשת. הבעל שלה מוכן לעמוד למענה על המדרכה, מול השכן, ולהתווכח כל היום על חרא של יונים, אפילו בצעקות, ופעם אחת הוא הזמין מומחה לציפורים שיכתוב לו חוות דעת לעירייה שיונים הורסות את הצבע של המכוניות, אבל הוא לא מוכן לנסוע למענה לחנות של שטקרים. תבקשי מאח שלך, הוא אומר. נמאס לה ממנו. זה כל העניין עם אהוד ברק.