מסע עולמי

"ההר הירוק תמיד" ייזכר, אחרי השבוע האחרון, כשיר שליווה את הבעירה הגדולה בכרמל, פשוט מפני שלא היה שיר אחר, מפני שיש לו איכויות של המנון טראגי, מפני שהוא מייצר אינסטנט-נוסטלגיה, כשההר פתאום כבר לא כל כך ירוק ו"תמיד" מיתרגם בתודעה הציבורית ל"עד המחדל הבא".

הכרמל השרוף. יש עוד שירים (צילום: דודו וענונו, כבאות והצלה חדרה)

אבל יש שיר טוב לאין ערוך מזה, והוא לא מתנגן יפה אלא מבקש קריאה שקטה, מהורהרת, וקצת מחשבה על טיבו של המראה הפרטי, שלעולם סמוי מעינו של הזולת, והמראה הציבורי שיהיה שם, גם כשהאני-הרואה שוב לא יהיה. אני לא יכולה לסיים את השבוע הזה בלי הכרמל האחד, היחיד האי-נראה של זלדה, והשורות שיכולות להדהד במחשבה אחרי שההמנון החדש יתפוגג.

כאשר אמות

לעבור למהות אחרת

ייפרד הכרמל האי נראה

שהוא כולו שלי

כולו תמצית האושר

שמחטיו, אצטרובליו, פרחיו וענניו

חקוקים בבשרי -

מן הכרמל הנראה

עם שדרת הארנים שיורדת לים

מסעות פיילין ברחבי הגלובוס

זוהי הזמנה לטיול ארוך, מענג מאד והפוך לגמרי מכל מה שראיתם אי פעם במסעות טלויזיונים דוברי עברית. "אירופה החדשה של מייקל פיילין", המשודרת כעת ב-BBC Entertainment, יש לפחות שלוש סיבות מצוינת לנדוד לשם עם השלט בימי חמישי ב-22:40.

פיילין בחמאם הטורקי. לא מה שחשבתם על טיולים לחו"ל

נתחיל בפיילין, האיש שחידש לנו את "מסביב לעולם ב-80 יום" ותר עבורנו את מדבר סהרה, את ההימליה ואת נופי חייו של ארנסט המינגווי, ואגב כך הפך משחקן קומי מעולה, בוגר "מונטי פייטון" ו"דג ושמו וונדה", לתייר טלוויזיוני שאין שני לו. המבט שלו על העולם משלב סקרנות ללא גבולות עם ריחוק בריטי מסוים, תולדה של חינוך טוב ומעט ביישנות חיננית, ובין שני הקטבים האלה אפשר לתחום קשת של מראות שבדרך כלל נעדרים מתוכניות "אורח לרגע".

פיילין מתעניין קודם כל באנשים. הוא יפסח על המונומנטים החשובים של מזרח אירופה המתעוררת לטובת שיחה עם רוכב אופנוע אלבני שידבר קצת על ההבדל בין הזמנים הרעים לאלה ההזויים של היום.

הוא יטפס אל ראש הר בבולגריה כדי להאזין לשירת ניו אייג' קבוצתית ויתחבר יחד איתם לטבע, הוא ידגמן בגדי עור למעצבת אופנה בבודפשט ויסמיק תוך כדי כך, וגם יהיה לו את כל הזמן שבעולם לתור את הדלתא הפראית של הדנובה ברומניה, במקום לבלות עוד יום צפוי למדי בשכיות החמדה של בוקרשט.

פיילין. המטייל הלא מובן מאליו (צילום: BBC)

צרפו לכך את אישיותו הרוגעת: הוא לא מתרגז גם כשכל התוכניות משתבשות לו, ולא מאבד את התחושה שיש לו כל הזמן שבעולם להוביל אתכם למקומות שלא תגיעו אליהם בעצמכם.

תוכניות מסע נראות בדרך כלל כמו באתי-ראיתי-נדלקתי-נגמר הזמן, אבל פיילין יודע ליצור מזמן המסך שלו תחושה של חופשה, כשהדברים נעשים ללא בהילות ובלי הציווי "להספיק הכל": כך תעמדו איתו, נרגשים כילדים בסכרי-הנהרות בפולין, כשיניפו את ספינתכם אל על לתוך נוף של שדות וחורשות וישיבו אותה בעדינות למים, תצפו יחד איתו בנוף העירוני עתיר הצבע והמהמורות של טיראנה האלבנית, תצאו למסע היסטורי ביאלטה ואפילו תעלו, יחד עם אלפי תיירים רוסים, למתקן שעשועים שמפחיד גם את פיילין עצמו. איכשהו, אפילו ברגעי החרדה שלו הוא שומר על חן.

זו הפעם הראשונה שתוכנית מסעות שמה לה למטרה למפות גם את ההיסטוריה האירופית הסבוכה והשסועה, שכן "אירופה החדשה" היא בעיקר מזרח אירופה, ועצם היכולת לטייל בה כפי שפיילין עושה לא היתה קיימת לפני קריסת מסך הברזל.

שלא במפתיע, רוב המרואיינים של פיילין אינם מעוניינים לעסוק בעבר, אבל הוא בלתי נמנע, ו"אירופה החדשה" מלאה באזכורים למתים מכל הזוועות: מלחמות האזרחים, מלחמת העולם הראשונה והשנייה, הדיכוי הסטליניסטי, הדיכוי של צ'אושסקו ושאר עלילותיהם של רודנים מקומיים. אלה מעניינים את פיילין לא פחות מכנסיות-עץ עתיקות או ארמונות מסתוריים, והוא סוחף את הצופה בתחושה שמתחת לכל אבן שהפך מסתתרת עוד אחת, ראויה גם היא לעיון.

ומה שהכי יפה במסע הזה, בעיניי, הוא התחושה שלא נעשה כדי לסמן "וי" על אטרקציות תיירותיות ולבוא הביתה לספר לחבר'ה. במובן הזה פיילין הוא באמת האנטיתזה הגמורה לדיווחיהם של הנוסעים מישראל, שתמיד ייתקעו בין המובן מאליו לבנאלי, פלוס תהיות חסרות טעם על "מקומיים" ו"הפיל והבעיה היהודית". משוחרר מכל אלה, עם תרמיל סטודנטיאלי מכמיר לב, פיילין הוא פשוט החבר הכי טוב למסע הכי טוב שתוכלו לראות בימים אלה בטלוויזיה.

הומור טיטוף

השבוע נחת על שולחני עוד אחד מספרי סדרת הקומיקס "טיטוף", והפעם היתה כותרתו "הכיוון בחיים". לשבחם ולגנותם של גיבורי הקומיקס הכי פופולריים בעולם צריך לזכור שהם לעולם לא מתבגרים, וכך טיטוף תקוע לנצח בכיתה ה'. אחותו זאזי תהיה תמיד תינוקת צורחת - ואבא שלו יהיה כמעט תמיד מובטל בדיכאון.

"טיטוף". הומור פיפי-קקי משובח (באדיבות ערוץ הילדים)

לגנותי צריך לומר שאני אוהבת את הסדרה מאז פרצה לתודעה בצרפת בראשית שנות ה-90, והציבה במרכזה ילד רגיל לגמרי, שהוא הגיבור האולטימטיבי של ילדים, בשלב בו העניין בגיבורי על פוחת ומתחיל זה שבו הם שואלים את עצמם "מי אני" ו"עד כמה אני שונה מאחרים או דומה להם".

"טיטוף" הוא מותג הקומיקס הנמכר והמרוויח ביותר בצרפת מאז ימי "טין טין". בעולם האנגלו-אמריקני, אליו ניסה להתקבל כגיבור מן השורה, לא כל כך הצליח: ייתכן ששמו המאונגלז, TooTuff, יחד עם ההכרה שהשם אינו מייצג ולו תכונה אחת של הגיבור, הוא שהפריע לו לעשות חיל. אצלנו, על פי ידיעות המדווחות לי מעולם הטף, הוא אהוד למדי - והסיבה העיקרית היא, כמובן, שהילד עם כרבולת הבלונד המצחיקה תקוע לעד בתוך הומור של בנים על סף גיל ההתבגרות.

כך, תוכלו למצוא בכרך האחרון פרק המוקדש לרגליים נושמות שמגירות נזלת, תחת נוחר ותכולת חצ'קונים גם יחד. בפרק אחר, טיטוף לומד מבן דודו טיירי על מסתרי הבנות: יש להן חלב בציצים, הוא שומע לתדהמתו הגמורה, ובגלל זה הן לא יכולות לרוץ. כי החלב יהפוך ליוגורט.

בן העשר וקצת הפרטי מתפקע מצחוק, מראה לי - ומובן שעולה מאליה השאלה, למה זה כל כך מצחיק אותו ואת בני גילו. הוא חושב קצת, ומתברר שהאחריות היא של המבוגרים:

"אתם כל הזמן אומרים לנו לא להגיד את המילים האלה", הוא מאשים, "אז כשאנחנו אומרים וכלום לא קורה לנו, זה מצחיק".

כלומר, הומור סקטולוגי של גיל ההתבגרות המוקדם יכול בהחלט להיות מרד בצנזורה הורית, ותחושת קתרזיס עמוקה שהמרד הזה מחולל: אביו מולידו ויוצרו של טיטוף, הקומיקסאי הצרפתי זאפ, ידע זאת היטב - וגם ידע שלפיפי, קקי והיכולת לצחוק איתם ועליהם אין גבולות גיאוגרפיים. ולכן, אם אתם מגדלים צאצאים בגיל המוזר הזה, טוב תעשו לעצמכם ולהם כשתקראו בו ביחד - פעם אחת כדי לצחוק איתם ופעם שנייה, חשובה יותר, כדי להזכיר לכם לצחוק על עצמכם.