בחינת בגרות
משימתו של הבמאי מייקל אפטד לא היתה קלה: להציל את החלק השלישי בסדרת "נרניה", ולמנוע את הפיכתו לשעמומון. התוצאה המצערת היא דמויות פשטניות בסרט שמתאים למתבגרים בלבד
תהליך ההתבגרות, לאלה מאיתנו שזוכרים אותו עדיין, מביא עמו שינויי מצב רוח, בלבול, סערות הורמונליות, שיערות בבית השחי, פצעי בגרות והרבה מאוד בלבול. כמעט כולנו חווינו את זה. לא ידענו מה הכיוון, וגם לא רצינו לשמוע למבוגרים שהכתיבו אותו עבורנו.
ובכל זאת, יש מי שמציעים פתרון קסום בדמות המיתוס. הומרוס עם אודיסאוס שלו, ולהבדיל ג'יי.קיי. רולינג עם הארי פוטר רצו להראות לנו את הדרך. וכך גם סי.אס. לואיס עם סדרת "יומני נרניה" שלו, או העיבודים הקולנועיים שלהם, שהשלישי שבהם "סיפורי נרניה - המסע בדורך השחר" יצא לאקרנים בישראל לאחרונה.
יש בעיה עם מיתוסים של התבגרות. הסיפורים שבאמצעותם הם מנסים להחדיר סדר לעולמם הכאוטי של המתבגרים, לא מצליחים להכיל את הסבך הרגשי הגדוש העצום בו הם לכודים. ומכך, נגזר עליהם להיות לא אמינים.
זה לא אומר שמיתוסים לא יכולים להיות מבדרים, מרתקים ועמוסי תוכן, כמו למשל טרילוגיית "מלחמת הכוכבים". אבל במקרה של הסרט השלישי בסדרת "נרניה", האתגרים מולם ניצבים הגיבורים הצעירים פשטניים כל כך, והפתרונות זמינים וברורים מאליהם, עד שהסרט מקבל אופי של שאלון אמריקני, למרות הניחוח הבריטי - בחינת בגרות מכורה מראש, או הכְתָבה.
ספינת בגרות
"סיפורי נרניה - המסע בדורך השחר" מציע לנו הפעם טיול ימי בקצה האוקיינוס של נרניה, בה שורר השלום תחת שליטתו של הנסיך כספיאן. זימונם של אדמונד ולוסי פוונסי אל עולם האגדות הקסום, הפעם עם בן דודם הנרגן יוסטוס סקראב, מרמז על כך שמשהו בכל זאת רקוב בממלכה.
אסלן נגד פיתוי
ואכן, עד מהרה מתגלה כי הרשע עדיין נוכח, וצובר כוח באי האופל הבודד הלוט בערפל. כספיאן, שיצא לפענח את תעלומת היעלמות שבעת הלורדים שלו, מגלה שהפתרון מחייב מיגור הרשע. בעזרת אדמונד ולוסי, החולדה הלוחמת ריפיצ'יפ, צוות הספינה הנאמן - ולמרות ההפרעות של יוסטוס הסובל מקשיי התאקלמות בעולם הדמיוני - כספיאן יוצא למסע בין האיים הזנוחים - כשעל הפרק איסוף חרבותיהם של הלורדים.
בניגוד לשני הפרקים הראשונים של "נרניה", "האריה, המכשפה וארון הבגדים", ו"הנסיך כספיאן", עליהם היה אמון אנדרו אדמסון ("שרק"), הפעם הוטלה המשימה על מייקל אפטד ("גורילות באפלה", סדרת הטלוויזיה "רומא"). אין מדובר במשימה פשוטה. הבמאי הבריטי הוותיק קיבל עלילה מוכנה מראש ודמויות שנטחנו עד דק בסרטים הקודמים. למלחמה הזאת קשה לצאת עם בני אנוש, עכברוש לוחם ומינוטאור. חסר משהו.
מגרש הבייסבול הממלכתי
החידוש של אפטד הגיע בדמות הנופים, שהפעם משמשים כמחוללי דמיון מפותחים ומסקרנים יותר מאשר הדמויות עצמן. הים היה יכול להיות סביבת העבודה המיטבית עבור אפטד כדי להמחיש את מצולות נפשו של המתבגר על מימיה המתוקים והעכורים, סערותיה, זרמיה התת קרקעים ומעמקיה.
ואכן הנופים עוצרי הנשימה משמשים כתפאורה לסרט, אולם האקשן מתרחש ברובו על האיים שבדרך. תחנות במסלול, כאילו מדובר במשחק בייסבול. רק שבמקום אלה, השחקנים אוחזים חרב.
הפעם יוצאים לים
אבל כאמור, תהליך ההתבגרות אינו מתנהל על פי מסלול קבוע מראש ועל פי חוקים שהוכתבו. ההתמודדות היא מתמשכת, כואבת, לא ברורה. זה לא משחק מחשב בו ניתן לצבור נקודות, לעלות שלב ולהתקדם הלאה. אבל כך זה כנראה בנרניה. המשברים שעוברים על המתבגרים הם מקומיים, המבחנים זמניים, הדילמות ממוקדות - שאיפות ליופי, כסף וכוח, ולכן ההתמודדות פשוטה ומיידית.
בניגוד להארי פוטר, ההתמודדות של גיבורי נרניה עם התלבטויות גיל ההתבגרות לא באה בדמות לחש קסמים, או איתור חפצים. אובייקטיביזציה של הנפש היא חטא עלילתי גדול לטעמי, אולם האם בידודם של המשברים, סימונם וקיטלוגם תחת הכותרת "תוצאות הפיתוי" היא הפתרון? קשה להשתחרר מההרגשה שבעצם מדובר בהטפה דתית - הדרך הנוצרית הטובה להתבגר. תחושה שמתחזקת עם ביטויי האלוהות של אסלן.
נדרש גלגל הצלה
זוהי ההחמצה של "המסע בדורך השחר". אפטד מנסה לנווט את הספינה בין סיפור הרפתקאות עמוס מיתוסים של התבגרות, מוטיבים של מיתולוגיה יוונית והכוונה נוצרית בוטחת. התוצאה הסופית היא עלילה ממוקדת מדי, שסיפורי המשנה של גיבוריה ממוצים מהר מדי.
האב, הבן, הבת ורוח הקודש
שאלתי את עצמי למה הסרט יצא בשבוע חנוכה בדיבוב עברי בלבד, ורק עכשיו ניתן לצפות בו בשפת המקור. התשובה המתבקשת היא, שזהו סרט ילדים, לכאלה שעדיין לא החלו להתבגר (זאת גם הסיבה להפקה התלת-ממדית המאולצת והמיותרת).
עכשיו ניתן רק לצפות לפרק הבא בסדרה "סיפורי נרניה - כסא הכסף", שייצא בסוף השנה הבאה, ולקוות שהוא יהיה קצת יותר מורכב.
אדמונד ולוסי כבר לא יהיו שם, יוסטוס דווקא כן. דווקא הוא המעצבן, היה האנושי ביותר בין כל הדמויות - מבולבל, ספקן, כלוא בין היגיון לדמיון ולפּחד, שכולנו היינו חשים במצבו. הוא גם היחיד שעובר מטאמורפוזה בדרך לבגרותו.
הבעיה היא שבסוף גם הוא, שעסק במדע, הפך למאמין ומשתחווה אפיים לאבא אסלן. זה לא מבשר טובות לקראת "כסא הכסף", אבל ננסה לשמור על אופטימיות. לפחות אנחנו המבוגרים למדנו כבר - להתלבטויות של גיל ההתבגרות אין פתרונות קסם - וגם הסרט אינו כזה.