פרטיזן ביקרה אצל רופא השיניים בצהוב
הסרבים ידעו שהם חייבים להגיע, אבל רצו שייגמר כמה שיותר מהר עם כמה שפחות כאב. מכבי עובדת כמו מכונה שיטתית ואם היתה מסמנת זאת כמטרה, פרטיזן לא היתה מגיעה ל-50 נקודות. מוטי דניאל מנתח את הניצחון של הצהובים
כמו בבלגרד, גם המשחק הערב נפתח בהפרש גדול כבר מהרבע הראשון בזכות ההגנה שהוציאה לשחקני הקבוצה הסרבית את החשק לשחק. לפרטיזן זה היה כמו ביקור דחוף אצל רופא שיניים - חייבים להגיע, אבל רוצים שיגמר כמה שיותר מהר עם כמה שפחות כאב.
לרגע לא נראה היה שהסרבים מאמינים ביכולתם לנצח בנוקיה ומצד שני, לכל אורך ההתמודדות לא היה ספק בשליטה האבסולוטית של מכבי שעובדת כמו מכונה שיטתית. השיטה הזאת מתחילה בהגנה אגרסיבית ובלתי מתפשרת. גם כשהיריבה בהתקפה, יש תחושה שהיא נמצאת כל הזמן במגננה.
הלחץ בא בכל פינה אפשרית ועל כל שחקן. ההיגיון אומר שכאשר הכדור אצלך אז אתה היוזם וההגנה מגיבה בהתאם. ההגנה הלוחצת של מכבי דוחפת את היריב למקומות בהם הוא לא מרגיש בנוח ולא רוצה להיות. ההתקפה מנסה לקחת מה שנותנים לה ומכבי נותנת כמעט כלום.
לו מכבי היתה לוקחת את זה כמטרה עיקרית, אזי פרטיזן לא היתה מדגדגת את ה-50 נקודות במשחק. 14 הפרש בסיום ממש לא משקף את הפער האמיתי שהיה על הפרקט.
כאשר שחקנים משקיעים אנרגיות בלתי נלאות בהגנה יש לזה השפעה על התפקוד שלהם בהתקפה. לפעמים מאבדים ריכוז, לפעמים הקליעה לא יוצאת כמו שצריך בגלל שחסרה עוד טיפה של כוח ברגליים. כדי לצמצם את הבעיה בלאט מרבה בחילופים ומשתמש בהרבה שחקנים. זה יכול להקשות על שחקנים להיכנס לקצב אחיד ולכן היו הרבה דקות "מתות", בהן הקבוצה טיילה והעבירה את הזמן.
לכאורה, לא היה שום דבר מיוחד בצורת המשחק של מכבי ת"א הערב. משחק ההתקפה היה סביר, אבל לא שטף לגמרי. זה לא היה ערב בו הכל נכנס באחוזי קליעה מטורפים, או שנקלעו בו סלים שיכנסו
לרשימת עשרת הגדולים של השבוע. להיפך, עשרה אחוזים מהשלוש ו-55 אחוזים מהקו יכולים להיות מתכון בטוח להפסד אצל הרבה קבוצות.
כל אחד, כולל המחליפים, עשה את תפקידו הערב - בלי דרמות, בלי משחק הירואי, אבל ביעילות מרשימה. זה היה ערב יציב כשהמעמסה מתחלקת שוב אצל כמה שחקנים, מבלי שמישהו אחד משתלט עליו. למרות שיתוף סגל יחסית רחב ולמרות שאין שחקן שקולע בקביעות הרבה יותר מחבריו, נבנתה במכבי היררכיה די ברורה. בלאט לא מבלבל את השחקנים שלו ומעמדו של כל אחד די ברור.
צ'אק אידסון הופך להיות בעל הבית, זה שמניע את ההתקפה המסודרת. פרקינס כבר מזמן מטביע חותם מדי ערב בדרכו המיוחדת, גם אם המשחק שלו לעיתים מפוזר, ופארגו הוא הרכז הראשון ללא עוררין. אליהו וסופו הם המוציאים לפועל העיקריים. בהתקפות מסודרות הכדור הולך פנימה לסופו שחופר בכוח. במשחק המעבר, או כאשר ההתקפה נתקעת, אליהו היצירתי מספק את הסחורה.
אני לא יודע מה בדיוק הסיפור עם הפרצוף החמוץ של שחורציאניטיס, אבל כדאי שרצף הניצחונות לא יוציא אף אחד מהפוקוס. לעיתים זה קורה כשקבוצה מנצחת יותר מדי וששחקנים מתחילים להסתכל על עצמם במקום על טובת הקבוצה. אם זה המקרה, זה לא סיפור כזה גדול, אבל בלאט צריך לעצור את זה מיד. מכבי עושה מסלול יפה ומכובד שהבטיח לה את המקום הראשון בבית, אבל הדרך עוד ארוכה והמומנטום יכול להשתנות. אין סיבה לקלקל בגלל שטויות.
לפנייה לכתב/ת 
