הקרב על הבית בעוספיה - יומן שריפה

הזיכרון הטראומטי שלי כילד מלילות ללא חשמל היה ממלחמת יום הכיפורים, אז נתבקשנו לכבות אורות מפחד מטוסי אויב. הפעם העלטה בעוספיה (עוספיא) הייתה כתוצאה מהפסקת חשמל, אך האווירה הייתה דומה למלחמה ולא סתם מלחמה, אלא קרב על הבית.

צפיתי ממרפסת ביתי במטוסים הצהובים הזעירים ואמרתי לבן שלי "תראה איזה אומץ יש לטייסים האלה. הם מגיחים במעלה נחל אורן וצוללים אל תוך האש, מתיזים נוזל אדום של תקווה". אומץ הוא אולי משאת נפשו הראשונה של הדרוזי. לכן חלק

 מתושבי הכפר הסתערו על הבתים הקרובים לאש, בלי לחשוב פעמיים. הם ניתקו את בלוני גז והרחיקו אותם מהאש, ניתקו מערכות חשמל ופינו ילדים ונשים הרחק מאזור הסכנה.

למדנו לא להמתין לכבאיות ולא לניידות, כי הם תמיד מגיעים מאוחר מדי. אבל הפעם, אחרי התגובה המאוחרת, הגיעו היהודים על מטוסיהם וכבאיותיהם והסתערו על האש. בדיוק כמו שהצילו את עוספיה בשנת 1937, בעיצומו של המרד הערבי הגדול. זה לא מקרה שעוספיה הפכה "להר הרצל" של החללים הדרוזים במערכות ישראל. כאן הידידות כמו עצי האורן, בת 80 שנה לפחות.

יום וחצי לא היה לנו חשמל, בשלב מסוים נגמרו המים, כי למשאבות אין חשמל ואז אין מים - לא לנו וגם לא לכבאים. חיפשנו טלפון שאינו אלחוטי וזרקנו את האוכל מהמקרר. הטלפון הנייד לא הפסיק לצלצל. חברים רבים מהארץ והעולם התקשרו כדי להציע את בתיהם, במקרה שהיישוב שלנו יפונה. על כל חבר דרוזי שהתקשר, היו שלושה יהודים. שום דבר כאן לא מובן מאליו, את הקשר הזה טיפחנו כמו יערנים מסורים של הקרן הקיימת לישראל.

מיעוטים מתנהגים באופן דומה

כשהתחילה קדחת מעצרי הקטינים בעוספיה, שכביכול גרמו לשריפה, ניסיתי להרגיע את המשפחה והחברים. אבל קשה להתווכח עם כבודם הפגוע או חששם מאשמה קבוצתית. אמרתי להם שהם מזכירים לי את החברים היהודים שלי בארה"ב בתקופת פרשת מיידוף. מיעוטים בכול העולם מתנהגים בצורה דומה. הם בטוחים שכול אחד מהם, שמואשם בדבר מה נוראי, אשמתו תהפוך לאשמת הקהילה. הפחד הזה גורם להם לחשוב, שכולם מסתכלים עליהם, גם אם הם חלק קטן בסיפור.

זה מעט קפקאי שנדרש אסון לאומי, כדי להחזיר את עוספיה לתודעה הישראלית. סימן לכך היה בריבוי שגיאות איות שמה לפעמים באותו מאמר ואפילו בעיתונים המשכילים ביותר פעם עוספייה ופעם עוספיה ופעם עספייה. האיות הנכון אגב הוא עספיא את הוו הוספנו כדי שיהיה נוח להגהה האשכנזית ועוספיא זה גם נשמע שם של קיבוץ: "לחיי העברות והאינטגרציה".

פעם הייתה עוספיה הכתובת העיקרית של יחסי דרוזים ויהודים. ממנה יצאה מחלקה שכמעט נמחקה בכללותה במלחמת העצמאות. גם היום ממשיכים אנשיה הגאים והעיקשים להוביל כול פריצת דרך של שילוב ודו-קיום - השגריר הדרוזי הראשון, הטייס הראשון, הפרופסור הראשון, רב החובל הראשון, בוגרת האוניברסיטה הראשונה, הקצין הראשון בצה"ל ועוד ועוד.

בשנות ה-50 הייתה עוספיא לכפר הראשון שחובר לחשמל ומים. האבות המייסדים אפילו בנו לנו שיכוני חיילים משוחררים ובמרכז השכונה יש מאגר מים, ששיווה לכפר מראה של חומה ומגדל. הם קבעו בה את בית הקברות המרכזי לחללי צה"ל הדרוזים, מקום משכבם של יותר מ- 400 ממיטב בנינו. אפילו הטביעו את הפסיפס שנמצא בה על שטר הלירה הראשון והפכו אותה לסט הוליוודי לסרטים, כמו אקסודוס וגבעה 24 אינה עונה.

אחרי שהסתיימו חמשת ימי השריפה, שנראו לעתים כמו סרט - אלפי הכבאים, השוטרים, החיילים והמתנדבים הלכו הביתה. עתה נשארנו לבד עם האפר והשחור בעיניים, שילווה אותנו שנים. התקשורת כבר בדרמה הבאה. אבל אל דאגה - יהודים ודרוזים מאנשי שמורות הטבע והקרן הקיימת - כבר מסתובבים בשטח, מנקים, נוטעים ומשקמים.

בתחילת השנה היינו דווקא משפחה מאוד גאה. בכרמל נטעה הקהילה היהודית בפרו יער על שמו של דודי, השגריר וליד מנצור, ובאטלנטה העניקה לי הקהילה היהודית את "פרס עץ החיים" של הקרן הקיימת. עשרות יהודים נטעו עצים על שמנו ביערות ישראל, כאות של הוכרה. המלחמה על עוספיה היא לא רק על היער, אלא היא מלחמה על התקווה לעתיד המשותף.

ד"ר רדא מנצור, איש שירות החוץ ולשעבר שגריר ישראל באקוודור.