חותמי העצומה, הקשיבו ליוסף

נראה כי אדם רשלן השליך גחלים לוחשות לערימת עצים יבשה והצית בכך את הכרמל. רשלנות זו, שנעשתה כנראה שלא במזיד ובתום לב, מלמדת בהחלט על קוצר הראות והזלזול של אותו אדם במעשיו ובתוצאותיהם האפשריות.

נראה כי רבנים רשלנים נתנו דרור לחרדותיהם ולחששותיהם, שיש בהם מן הצדק. חרדותיהם אלה גרמו להם לזרוק גחלת לוחשת ליער האורנים הדליק והנפיץ שבו אנו חיים. הלהבות גם כאן מיהרו להתלקח. אני מעריך, ואפילו יודע, כי הם לא העלו בדעתם שהלהבות ייתמרו לגובה של 40 מטרים, הם בסך הכול חשבו שיהיה כאן קומזיץ חביב. ובמקום נרות חנוכה דקיקים ומאירים, הם יצרו מנות גדושות של חילול השם, עיוות התורה, ולהערכתי אולי אפילו סיכון של חיי אדם.

גם הפוליטיקאים המופקדים על חיינו כאן לא התכוונו חלילה להרע. הם אמנם כתבו מכתבים, וישבו בישיבות ארוכות, אך הם בסך הכול התרשלו. והרי כל הממשלות התרשלו. הם לא ממש אשמים. הם כמובן גם מחבקים את הכבאים והשב"סניקים. כולנו הרי עם אחד.

גם אחי יוסף מעולם לא רצו להרוג אותו. הם אמנם שנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום, אך יוסף הפיקח, ויעקב אביו, לא חשבו לרגע שהאיבה העמוקה תתורגם לכמעט רצח, והגליה אכזרית. אחרת יוסף כמובן לא היה צועד בכזו תמימות אל המלכודת המסוכנת. הייתה זו האווירה המדברית, המקום השומם, הפראי, שנתן דרור להשתלחות היצרית הרגעית של אחי יוסף.

קולות התבונה והמוסר שנשמעו מפיהם של ראובן ויהודה השפיעו רק השפעה חלקית. אבל ברור שהייתה זאת התלקחות רגעית. שהרי האחרים אומרים אחד לשני, לאחר הסתבכותם במצרים: "אבל אשמים אנחנו". יש להניח שהאבל הלא נגמר של יעקב על יוסף בנו האהוב, גרם גם הוא להתפכחותם המהירה משיכרון האלימות והדם שלהם.

מטרת ההתעמרות

כל זה מוביל לשאלה הגדולה. האם יוסף לא הבין את מה שהציבור הישראלי כן מבין? שהרי הציבור הישראלי שאומר (בסקרים) לא לוועדת חקירה שתסמן את האשמים באסון הכרמל, ותעניש אותם. ואילו יוסף עושה כל שביכולתו כדי להעניש את אחיו. הוא מתעמר בהם. הוא מפחיד אותם, הוא מאיים עליהם, הוא מכניס אותם למצבי מתח וחרדה בלתי נסבלים.

מדוע אין הוא מוחל וסולח למי שנקטו באלימות כתוצאה מהאימפולסיביות שלהם? זה הרי לא היה (כמעט) רצח מתוכנן, זאת הייתה התלקחות. הוא בוודאי שמע את הוויכוחים שבניהם, הוא התחנן אליהם, ניסה לרכך את ליבם הערל, ולשווא. עברו עשרות שנים, כולם התבגרו התיישבו בדעתם. מתינות החליפה את הדם החם, מדוע לא להתפייס? מדוע לא להשלים ולגשר על הפערים העמוקים שבניהם?

נראה כי יוסף מלמד אותנו שהמעשה הרשלני, נובע מתהומות עמוקים. ההתלקחות הפתאומית, זו שהנסיבות אמנם ליבו, מקורה במעמקי הנפש. התאווה לרצוח את יוסף, או לפחות לסלק אותו מהדרך, הייתה נטועה היטב בשאיפות הלא מודעות והלא מבוטאות של האחים, או חלקם. ולכן, יוסף לא נותן לנסיבות המקלות לבלבל אותו. הוא יודע כי עליו לעקור מהשורש את תאוות הרצח של אחיו. הוא חייב לשנות את תפיסת עולמם לפני שהוא יתפייס עימם. הוא חייב שהם יכבדו את המסרים שלו, את מנהיגותו, את הרוחניות הייחודית שלו. עד שהם לא יעברו את מסע החתחתים זה הוא לא יניח להם. הוא ייגע במעמקי התודעה שלהם, יחשוף את חולשתם, ויעמיד אותה אל מול פניהם, על מנת לפתוח אותם אל הקול האחר, הקול שלו. הקול שאטימותם, גובה ליבם וקינאתם, חסם בפניהם.

לא רוצים גטאות

גם כאן אצלנו, מסע חתחתים עובר על חותמי עצומת הרבנים ומארגניה. הם שקיוו לאהדה, נשענים על תוצאות סקרים כביכול, גילו שהחברה הישראלית דוחה את דבריהם בשאט נפש. הם יאמרו, זה השמאל, זה הליברלים, זה רבני צהר, יפי-הנפש, העיתונאים. אך בני בגין, בנימין נתניהו והרב יעקב אריאל אינם ממש שייכים למחנה השמאל. אך אוזניהם של החותמים אטומות בפני הקולות המורכבים והסותרים של החברה הישראלית. זאת שאכן דוחה את הזר והאחר, אך גם יודעת לחיות עימו יחד. את המורכבות של החברה הישראלית הרוצה מדינה יהודית, אך המבינה באינסטינקטים הבריאים שלה שחייבים לחיות פה יחד, בדו-קיום מכובד. אף אחד כאן לא רוצה נישואי תערובת, אך גם

אף אחד לא רוצה לבנות פה גטאות באיומי חרמות ונידויים.

אדרבא, הרי חותמי העצומה רוצים (בצדק לטעמי) להתיישב בחברון, בשכם ובעכו. ביפו, בנצרת, ובסילואן. מי שחפץ להתיישב בארץ ישראל לכל רוחבה, בניגוד לשמאל הרוצה להיפרד מהערבים, מוטב כי יזדרז לשנות את הטון ויוכיח כי הוא יודע לחיות עם הערבים יושבי הארץ בדו-קיום מכובד.

אולי התגובות החריפות הנשמעות כלפיהם, יגרמו להם להאזין לקול הישראלי המורכב, שאותו הם לא מצליחים כנראה לשמוע. אולי טלטולו של יוסף יגרום להם, גם אם לא לשנות את עמדותיהם, לשנות את סגנונם ואת החד-ממדיוּת של גישתם במציאות הנפיצה והמסובכת בה חי העם היהודי במדינתו.