סלון הקולנוע של סלוניקי

הפסטיבל, שנערך לראשונה ב-1960 והחל את דרכו כ"שבוע הקולנוע היווני", הפך עם השנים לאירוע בינלאומי המתמקד בגילויים ובקידומם של במאים חדשים מכל רחבי העולם ושבמסגרתו מוקרנים למעלה מ-150 סרטים. עבודותיהם של היוצרים הצעירים מוצגות במקביל לרטרוספקטיבות מקיפות המוקדשות לבמאים ותיקים ומוערכים הפוקדים את שעריו. מדי שנה מושך אליו הפסטיבל גלריה נכבדה של אורחים נחשבים, שמעבירים סדנאות אמן לסטודנטים וליוצרים צעירים.

סלוניקי. אתר פסטורלי לצפייה בסרטים (צילום: MCT)

הפעם התארחו בפסטיבל אפיצ'טפונג וירסטקול מתאילנד, שסרטו "הדוד בונמי זוכר את חייו הקודמים" זכה ב"דקל הזהב" בפסטיבל קאן האחרון (לצד ששת סרטיו באורך מלא, הקרין הפסטיבל מקבצי תוכניות שכללו את שלל הסרטים הקצרים שביים), והבמאית הדנית סוזן בייר ("אחים", "אחרי החתונה").

סרט הפתיחה, "127 שעות", החדש של דני בויל, מבוסס על סיפורו האמיתי של אהרון רולסטון, מטייל אמריקאי צעיר שבשנת 2003 נפל אל תוך נקיק ביוטה, ונותר לכוד שם במשך חמישה ימים כשסלע גדול מוחץ את זרועו. הסרט מבוסס על ספר שכתב רולסטון, שמציב אתגר רציני בעבור כל מי שמייעד אותו אל המסך הגדול. בכל זאת, אדם ללא תזוזה הכלוא בחריץ צר אינו בדיוק החומר שממנו עשויה דרמה קולנועית.

הבעיה עם בויל היא, שתמיד הוא ייתן לך את התחושה שזה משהו די קוּלי להיות עני מרוד בהודו (ע"ע "נער החידות ממומביי") או צעיר לכוד בנקיק. התוצאה על כן היא, שככל שהסרט מתקדם הוא נהיה תוסס וססגוני יותר ויותר, כשהגיבור נדרש למצלמת הדיגיטלית הקומפקטית שלו כדי לתעד במקבריות את מה שהוא סבור שהם ימיו האחרונים, ומתחיל לשגות בהזיות ודמיונות – רובם דומים לפרסומת תזזיתית למשקאות קלים.

עבריין כיס

"Animal Kingdom” האוסטרלי, שהוצג במסגרת התחרות הרשמית של הפסטיבל, הוא דרמת פשע משפחתית שגיבורה הוא נער המאבד את אמו שמתה ממנת יתר, ועובר לגור בבית סבתו ודודיו, הלוא הם שלושת בניהּ - קן קרימינלי אכזרי של שודדים ופסיכופטים הממוקם בשכונת מצוקה במלבורן.

הסבתא (בגילומה של ג'קי וויבר המרשימה), שנוהגת לנשק את בניה על שפתיהם, היא מעין גלגול מקומי של מא בארקר, אותה מטריארכית שהנהיגה משפחת פשע רצחנית בתקופת השפל הכלכלי באמריקה (שלי ווינטרס גילמה את דמותה בסרטו של רוג'ר קורמן מ-1970, "בלאדי מאמא"). מול התא המשפחתי המעוות הזה, נעדר דמות האב, מציב הסרט, עבודת ביכורים ראויה של דיוויד מישו, חוקר משטרה נחוש והאיש הישר היחיד בסביבה (גאי פירס), שכצפוי הופך לאלטרנטיבה אבהית בעבור הנער המבולבל.

התוצאה היא דרמה הגונה ומחוספסת שמציגה סיפור התבגרות כמשנה דרוויניסטית - הנער הלומד כיצד לשרוד בסביבה האלימה המקיפה אותו, ומאיימת עליו ועל חברתו החדשה, בת התיכון שבו הוא לומד. אולי לא סרט עמוק ומקורי במיוחד, אבל אפקטיבי בהחלט.

הקולנוע היווני, להוציא את סרטיו של תאו אנגלופולוס (“נוף בערפל"), אינו בדיוק ענף הייצוא המצטיין של ארצו. בשנים האחרונות החל שם גל של מותחנים וסרטי אימה, אך השניים שנדגמו בפסטיבל, “כפור" ו"תת מודע", לא הרשימו במיוחד, אם לנקוט לשון המעטה.

נשיקה צרפתית-יוונית

עדיין, "Attenberg", סרטה של הבמאית המקומית אתנה רחל טסנגרי התגלה כיצירה מלבבת מאוד. הגיבורה היא צעירה אקסצנטרית (אריאנה לבד הדובשנית, שזכתה בפרס המשחק בפסטיבל ונציה האחרון), החיה בעיר תעשייתית קטנה. היא דוחה לטענתה כל עניין במין הגברי, וחבריה הטובים ביותר הם אביה הגוסס ובת גילה המשוחררת מינית, שעמה היא נוהגת לתרגל נשיקות צרפתיות ולצעוד בצורה משונה (מצטער, אין דרך טובה יותר להסביר זאת).

כך עושים זאת בטבע? מתוך "אטנברג"

שמו של הסרט הוא שיבוש שמו של חוקר ויוצר סרטי הטבע הבריטי, דיוויד אטנבורו, שלתוכניותיו רוחשת הגיבורה חיבה מיוחדת, ושדרך בחינתו המשועשעת והסקרנית את מיני החיות בעולמנו משליכה על התבוננותה של הבמאית עצמה בדמויותיה. לזכותה ייאמר, שהמבט המרוחק, ואפילו הקליני שלה, בדמויות שהן יותר בובות על חוט מאשר בשר ודם לא בא על חשבון רגש והומור סרקסטי, ומתחת לפני השטח אפשר לזהות פה ניהיליזם מוחלט וטונים אדיפליים אפלים.

"Erratum", סרט ביכורים פולני מרשים, היה ללא ספק אחד מפסגות התחרות בפסטיבל. סרטו של מארק לצ'קי שנחשב לאחת ההבטחות הקולנועיות של מולדתו, הולך לכאורה בנתיבותיו של קז'ישטוף קישלובסקי המנוח, אך משכיל לגבש אישיות משל עצמו.

זהו סיפורו של גבר צעיר (תומאש קוט) השב לעיר הולדתו בשליחות הבוס שלו. בדרך הוא דורס למוות הומלס קשיש, אך משמתברר כי התאונה לא נגרמה באשמתו – המשטרה משחררת אותו מבלי להגיש כתב אישום. בעוד הוא ממתין לתיקון מכוניתו, שבדרך פלאית הולך ונדחה, הוא משוטט בעיר הקטנה ומנסה לתקן את יחסיו עם אביו המתנכר, לאתר את קרוביו של המנוח ולהביא אותו לקבורה.

בחיפוש אחר גאולה אישית, "אראטום"

בהדרגה הוא מגלה שהמסע חזרה הביתה והתקרית הטרגית שמלווה אותו אינם אלא מקור לגאולתו האישית, והסצינה שבה נחתם הסרט מראה איך מחווה קטנה יכולה להפוך לתמונה מרגשת ונחרטת. לתשומת לב המפיצים פה.

בין בגדד לתל אביב

זרקור מיוחד בפסטיבל הופנה אל סרטיו של הבמאי העיראקי מוחמד אל-דראג'י, יליד 1978, שהוכתר לאחרונה כקולנוען המזרח תיכוני הבולט של השנה על ידי המגזין "וראייטי". אל-דראג'י, ששב לעיראק ב-2003 אחרי נפילת סדאם חוסיין, מביים ומפיק סרטים תיעודיים ועלילתיים, שהאחרון שבהם, “Son of Babylon”, מייצג השנה את ארצו בהתמודדות על האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

"בסרטי אני מבקש לחלוק איתכם את חיי, חיי משפחתי וחיי בני עמי" הכריז הבמאי הנרגש לפני הקרנת סרטו התיעודי, “Iraq, War, Love, God and Madness” משנת 2008, העוקב אחר התלאות שליוו את הפקת סרטו העלילתי הראשון באורך מלא, “Ahlaam” (“חלומות"). מבעד לעדשת מצלמתו אנו נחשפים מבפנים לשגרת החיים הנוראה בבגדד הנתונה תחת הכיבוש האמריקאי ואימת פיגועי הטרור המחרידים, ושבמסגרתה נאבקים הבמאי וצוותו (שאף נאסרו ועונו במהלך הצילומים) לשרוד ולהשלים את יצירת הסרט הנזכר לעיל.

"Iraq, War, Love, God and Madness". מצמית

את הקרנת הסרט המצמית והמטלטל הזה ליווה סרט קצר, “My Name is Mohamed”, שנוצר במסגרת סדנה משותפת ל-14 יוצרים צעירים מעיראק ו-11 מירדן, בהדרכתם של אנשי מקצוע מאירופה, אמריקה והמזרח התיכון. מעשיה צנועה, ניאו-ריאליסטית באופייה, על ילד בן 9, פליט עיראקי המצחצח נעלים ברחובות עמאן, בירת ירדן, כדי להרוויח די כסף על מנת לרכוש תרופה יקרה לאמו החולה. נפלא ומרגש.

והיתה, איך לא, גם נקודה ישראלית. “קפה - בין מציאות לדמיון" מבוסס על שיתוף פעולה בין קולנוענים ישראלים ופלסטינים בתחילת דרכם,

שייצרו יחד סדרה בת שמונה סרטים קצרים שבמרכזם המשקה שבכותרת. הפרויקט היפה הזה, שנרקם והופק על ידי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, התקבל בסלוניקי בתשואות.

ואילו "הנוער", תסריט לסרט באורך מלא שכתב הקולנוען המבטיח טום שובל, בוגר בית הספר סם שפיגל, גבר על 14 פרויקטים מאירופה והמזרח התיכון שהתמודדו בתחרות Crossroads שנערכה במסגרת הפסטיבל, וזיכה את היוצר בפרס בגובה 10,000 יורו המיועדים להפקה. הסרט, המביא את סיפורם של שני אחים המתגוררים בפתח תקווה ומבצעים מהלך נואש כדי להציל את משפחתם שנקלעה למשבר כלכלי, יחל להצטלם בקיץ הקרוב.

פרס הסרט הטוב (אלכסנדר הזהב), עליו הוכרז אמש, הוענק השנה ל- “Periferic“ של הרומני בוגדן גאורג אפטרי, העוקב אחר אסירה היוצאת לחופשה בת 24 שעות כדי להשתתף בהלוויית אמה.