ביום האחרון של חנוכה נגלה לי פרצופך האמיתי
אני עדיין תוהה כיצד בן אנוש מסוגל להיעלם כך לבת-הזוג שלו, זאת שהתקשרת אליה להתייעץ לגבי כל מיני נושאים, שהפגשת עם המשפחה והחברים שלך והרגשת מספיק בטוח בקשר אפילו להביא את ילדיך הקטנים אליה הביתה
מכל בתי הקפה בנוה צדק, דווקא שם בחרתי להתיישב. ומכל המקומות ומכל הימים, דווקא שם בחרת לעבור, ואתה בכלל גר מחוץ לעיר. ידעתי שאנחנו הולכים להיפגש במקריות, כבר שבועיים שאני מרגישה זאת בחוזקה בתוך ליבי. מצחיק איך במספר החודשים שלנו ביחד, הצלחת לגעת בלב שלי כמו שרק מעטים הצליחו לפניך, בגלל האדם המיוחד שראיתי מול עיניי. השבוע, הבבואה המקסימה שלך התנפצה לאלפי רסיסים שלא יהיה ניתן לחבר שנית.
יותר מחודש עבר מאז שנעלמת בלי כל הסבר, משאיר מאחוריך שובל ענק של מסתורין והרבה כאב. בחרת לעשות זאת בדרך הכי מכוערת שאפשר, בהתעלמות אכזרית מהבחורה שחיבקת בלילות ולחשת לה דברי אהבה רכים. לא רבנו ולא התווכחנו – פשוט לקחת את הרגליים ונעלמת.
התקשרתי מספר פעמים ושלחתי שלושה מיילים דואגים
ביום לפני שנעלמת מלאו לקשר שלנו מספר חודשים. התקשרת אליי שמח ואפילו נתת לי לדבר עם הילדים שלך, שבילו אצלך באותו היום. ידעתי שאתה עובר תקופה לא פשוטה וחשבתי שהכל נובע מזה. התקשרתי מספר פעמים ושלחתי שלושה מיילים דואגים, שתדע שלמרות שאני לא מבינה ופגועה מההתנהגות שלך, אני עדיין אוהבת ואכפת לי ואני רוצה שנדבר כמו שני אנשים בוגרים. אפילו לא טרחת להתקשר או לכתוב בכל השבועות האלו. רק סימסת בקצרה שהתנהגותך אינה קשורה אליי, שקשה לך לדבר בטלפון, אבל תשובות יגיעו בקרוב. אני עדיין תוהה כיצד בן אנוש מסוגל להיעלם כך לבת-הזוג שלו, זאת שהתקשרת אליה להתייעץ לגבי כל מיני נושאים, שהפגשת עם המשפחה והחברים שלך והרגשת מספיק בטוח בקשר אפילו להביא את ילדיך הקטנים אליה הביתה.
נכון, אתה ילד גדול שעושה את הבחירות שלו כראות עיניו. הלוואי שהיית כותב לי מייל אם הרגשת שאתה לא מסוגל לדבר בטלפון במקום להיעלם כך סתם. הייתי מבינה הכל – אם לא בא לך יותר, אם אתה לא מסוגל להיות במערכת יחסים, אם פגשת מישהי, אם רצית הפסקה, אם משהו קרה לך – גם אתה וגם אני היינו במקומות כאלה בחיים שלנו וטבעי לגמרי שזה קורה. ואם זה המצב, מדברים באופן גלוי, בצורה בוגרת, סוגרים יפה, וזהו. תיקשרת איתי דברים אישיים מאד על חייך, חלקת איתי נושאים רגישים שקרו לך, והספקת להכיר אותי כדי לדעת שאבין הכל. נזכרתי באחרונה איך אמרת שאתה יודע לקבל ביקורת, ושתקשורת זה הדבר שהכי חשוב לך בקשר. סיפרת לי כמה היה חשוב לך לסיים את נישואיך יפה ולהסדיר את המשמורת המשותפת שיש לך על ילדיך, וכמה אתה סולד מזוגות אחרים שמנהלים גירושים מכוערים במקום להיפרד כמו שצריך. יותר מחודש אחרי שנעלמת, ואני כבר לא יודעת מה היה אמת ומה היה בדיה.
אמרו לי שאני צריכה להמשיך הלאה בחיי
נשמות טובות אמרו לי שאני צריכה להמשיך הלאה בחיי ולא לבזבז את הזמן שלי על אחד כמוך. הן צודקות לגמרי, אבל מה לעשות שכשאני באמת אוהבת, ליבי מתאחה בקצב שלו? לא השליתי את עצמי לרגע שיום אחד נהיה ביחד שוב, וגם לא חיכיתי לך. הבנתי כבר אחרי הפעם האחרונה שתיקשרנו דרך הודעות טקסט, שעם כל האהבה שלי אליך - והרבה זמן לא אהבתי מישהו כך והרגשתי את הצביטה הנעימה הזאת בלב - אני לא מסוגלת להיות במערכת יחסים נטולת תקשורת כל-כך בסיסית. ידעתי שאני ראויה ליותר. ועם זאת, קיוויתי בסתר ליבי עד הרגע האחרון שעוד תוכיח לי שבאמת היית ראוי לאהבתי כאדם ולפחות תתנצל. גם התקווה הזו נגוזה השבוע.
ביום האחרון של חנוכה נגלה לי פרצופך האמיתי כשצעדת מולי, אוחז את ידה של הדייט שלך. כשראית אותי, פניך אמרו הכל - לא ידעת איפה לקבור את עצמך מרוב בושה. נשכת את השפה התחתונה כי החסרת פעימה. העיניים שכה אהבתי, לטפו לי שוב את הפנים במבט החם שלך, שהיה קצת מבוהל, וידעתי שמכאיב לך לראות אותי. ניסיתי בכל כוחי להרגיע את הר הגעש שהתחיל להתפרץ אצלי בפנים. התשובות שהבטחת שיגיעו התפרצו מהאדמה כגייזר חסר מעצורים וחשפו את כיעורך ושקריך בכל הדרם. הסתכלתי ישירות לעינייך בבוז, חייכתי בגיחוך והזזתי את ראשי מצד לצד כלא מאמינה. אמרת לי לא אחת שיש לי עיניים מדברות, ואין לי ספק שהבנת את כל שהן אמרו לך באותם הרגעים. ניגשת אליי ושאלת מה שלומי בקול מתוק עד בחילה. הנחת את ידך על הכתף שלי, אבל אני השתחררתי ממגעך כמו מאש.
אמרתי בשקט: "סע...סע...סע..."
חשבתי הרבה מה אומר לך אם יום אחד נפגש. דווקא ברגע האמת, כשהתגלית מולי במלוא מערומיך, שום נאום חוצב להבות לא יצא מפי, אלא רק שתי מילים קצרות, די זרות ללקסיקון שלי, ששילחתי אלייך כחצים חדים. ראיתי אותך, והבנתי שאתה לא שווה אפילו את מילותיי. מתוך אינסטינקט, הזזתי את ידי כמכוונת תנועה באמצע צומת סואן, ואמרתי בשקט: "סע...סע...סע..." שרק הלך והתגבר. המשכת לעמוד לידי. הרגשתי את חום גופך שעד לא מזמן התכרבל בחום גופי, אבל לא יכולתי להסתכל עליך מרוב בוז, ורק המשכתי לכוון את תנועת החיצים לעברך: "לך...לך....לך...". חלק בי רצה לזעוק לאותה בחורה שתברח ממך כל עוד נפשה בה, אבל שתקתי. שפת הגוף שלי סיפרה את הסיפור, ואת זה אי אפשר היה לפספס.
הלכת. הפניתי את ראשי אחורה לראות אותך בפעם האחרונה. כבר לא אחזת ידיים עם הדייט שלך, ורק בהית בהרהור בחלונות הראווה. אני מכירה אותך, וידעתי לפי שפת גופך שהרגשת רע, ואולי אפילו היה לך עצוב בפנים. הרגשתי כאילו בבת אחת תלשו מעליי פלסטר ענק שהיה דבוק חלקית לפצע בליבי ומנע ממנו להגליד עד עכשיו. עוצמת התלישה הביאה איתה כאבי תופת, והפצע נפתח מחדש והחל לדמם שוב. ידעתי שימים כואבים עוד יעברו עליי, אבל התנחמתי בעובדה שהחשיפה לאוויר הרענן רווי החמצן תעזור לפצע שלי להירפא סוף-סוף. זו דרכו המסתורית של הטבע.
ישנם אנשים ששמם הולך לפניהם. מהטמה גנדי, איש גדול ששמו הלך לפניו, אמר פעם ש"הפחדן אינו מסוגל להראות אהבה. אהבה היא זכותו של האמיץ". אני חושבת על שמך וצוחקת לעצמי. כמה אירוני ששם משפחתך, שמשמעותו בעברית היא 'פחד', לא רק הולך לפניך אלא גם מגדיר ומתאר את מי שאתה בחיים – פחדן בסוף שנות ה-30 לחייו. אפילו לא היה לך מצפון להתקשר וללבן עניינים בימים שאחרי פגישתנו הטעונה, אבל אני לא מופתעת יותר.
בדרכי הביתה ראיתי חנוכיה בחלון אחד הבתים. נרותיה הדועכים עדיין ריצדו בחגיגיות, כאילו אמרו לי: "נס גדול היה פה". אומרים שתמונה אחת שווה לאלף מילים. בשבילך, כנראה, אני עוד תמונה שצירפת לאוסף התמונות המפואר שלך. אבל התמונה של פניי, עם העיניים הכואבות מלאות הבוז והחיוך המגחך, תלווה אותך עוד הרבה זמן. כמו שידעתי שניפגש, גם בזה אין לי ספק....
לפנייה לכתב/ת 
