יונייטד - ארסנל: כל קבוצה צריכה יריבה שנואה
אי שם בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 נקרא המשחק בין השתיים "הקרב על בריטניה", מפגש שהיה טעון בשנאה ומכריע את גורל האליפות. האם חזרת התותחנים לפסגה תשיב עימה גם את היריבות המרה? התשובה הערב (21:40, ספורט 1)
כל קבוצה צריכה מגרש ביתי, מאמן, 11 שחקנים ויריבה. מרה. רצוי מרה ככל האפשר. לכל מועדון יש את היריבה השנואה שלו, כזאת שהמשחקים מולה חשובים לאוהדים יותר מכל דבר. עזבו אתכם אליפות, תנו לנצח בדרבי.
כמו שכבר הזכרנו, חלק מהיריבויות האלה זוכות לכינוי דרבי ונשענות על יריבות עירונית - למכבי תל אביב יש את הפועל, לסלטיק גלזגו יש את ריינג'רס ולריבר פלייט יש את בוקה ג'וניורס. חלק נבנו על מלחמה ארוכת שנים של אידיאולוגיות מנוגדות, כמו הסופר/אל קלאסיקו בין ברצלונה וריאל מדריד.
ונגר ופרגוסון. האש בין המועדונים חזרה (צילום: גטי אימג'ס)
למנצ'סטר יונייטד לא חסרות יריבות מרות. בראש הרשימה נמצאת מנצ'סטר סיטי, ההיא מהדרבי שלאורך השנים לא כל כך היוותה יריב של ממש. אחריה נמצאות ליברפול (בקרב על צבירת התארים) ולידס (השכנה השנואה אותה פגשה ב"מלחמת הוורדים" בין לנקשייר ליורקשייר).
לקראת סוף שנות ה-90, לצד הירידה במעמדן של אותן יריבות מרות מהפסקה הקודמת, התעורר כוח חדש בכדורגל האנגלי - ארסנל. התותחנים של ארסן ונגר לחמו עם יונייטד על השליטה בפרמייר-ליג, מה שהוביל ליצירתה מחדש של יריבות טעונה ברגשות שליליים. "הקרב על בריטניה" כונה המשחק בין המועדונים באותן שנים.
באמצע שנות ה-2000 נותרה ארסנל מאחור, נוכח עלייתו של כוח חדש בפרמייר-ליג - צ'לסקי של רומן אברמוביץ'. התארים כבר לא הגיעו לארון הגביעים של התותחנים, מה שפגע ביריבות עם יונייטד. קשה לשנוא את ארסנל הצעירה והשברירית של השנים האחרונות. אבל העונה מדובר בסיפור אחר, למשחק הערב מגיעים התותחנים מהמקום הראשון (ליונייטד משחק חסר) ועם סיכוי לא רע לחגוג גם בתום העונה.
האם זה מה שהיה חסר כדי להחזיר את האש הגבוהה ליריבות בין המועדונים? התשובה תינתן הערב (21:40, ישיר בספורט 1) באולד טראפורד, אבל עוד לפני כן החלטנו לחזור לכמה מאותם משחקים חמים ובלתי נשכחים.
עוד לפני התקופה הזאת עולים בהיסטוריה של הקבוצות שני משחקים בלתי נשכחים - גמר הגביע האנגלי מ-1979, בו חזרה יונייטד מפיגור 2:0 רק כדי להפסיד 2:3 בסיום; 2:6 של השדים האדומים על ארסנל בגביע הליגה של 1990, עם שלושער של לי שארפ בן ה-19.
משחקים בחתול ועכבר
במרץ 1998 כבש מארק אוברמרס את השער היחיד באולד טראפורד, ב-0:1 שקירב את ארסנל לזכייה באליפות באותה עונה. התנופה נמשכה אל השנה שלאחר מכן, עם 0:3 של התותחנים במגן הקהילה ובליגה. חמש פעמים נפגשו השתיים בעונה עונה, יונייטד ניצחה רק פעם אחת בלבד, אבל איזה ניצחון.
ב-14 באפריל 1999 בווילה פארק, רק שלושה ימים אחרי שסיימו את חצי גמר הגביע באותו איצטדיון ב-0:0, נפגשו היריבות המרות למשחק החוזר. רוי קין הורחק ולתותחנים ניתנה הזדמנות פז לנצח, אבל פיטר שמייכל הציל את הפנדל של דניס ברגקאמפ. כל אלו נשכחו בשל מה שהגיע לאחר מכן - סלאלום אדיר של ראיין גיגס, אז עוד קיצוני שמאלי מסחרר, שהותיר חמישה משחקני ארסנל מבולבלים והציג חזה שעיר לגאווה.
ב-2001 חגגה יונייטד את ניצחונה הגדול ביותר בבית על ארסנל עם 1:6 אדיר (רביעייה של דווייט יורק), אך שנה מאוחר יותר שוב חגגו התותחנים באולד טראפורד. שוב 0:1 של האורחת, שהפעם השער של סילבן ווילטורד העניק לה את התואר ולאוהדיה את האפשרות לשיר "זכינו באליפות באולד טראפורד".
שלוש שנים מאוחר הגיע המשחק שלדעתי היווה את השיא ביריבות, בשנאה ההדדית בין הקבוצות. האורחת מלונדון הגיעה למנצ'סטר עם רצף של 49 משחקים ללא הפסד, רצף שנקטע באולד טראפורד עם 0:2 של יונייטד. יש לציין כי המארחת עלתה ליתרון ראשון מצלילה של וויין רוני ברחבה, אבל מה שבאמת מעניין במשחק הזה הוא מה שקרה אחריו - הרוחות הרעות מכר הדשא נמשכו במנהרת השחקנים, שהחלו במלחמת אוכל. מי היה הנפגע העיקרי? באותו יום הוכתמה הקריירה של פרגי בכתמי מרק ופיצה.
מאז נפגשו הקבוצות 16 פעמים, אבל ארסנל ניצחה רק בשלוש מהן (ועוד ניצחון בפנדלים בגמר הגביע של 2005). יונייטד לעומת זאת, מחזיקה בלא פחות מעשרה ניצחונות. האם התותחנים הצעירים של ונגר סוף סוף מוכנים להיכנס מחדש לתפקיד היריבה השנואה של יונייטד? אני בטוח שפרגי היה שמח שזה יקרה לא פחות מעמיתו הצרפתי, הרי כמה אפשר לריב עם כל האיטלקים/פורטוגלים/ישראלים שמאמנים את צ'לסי? הוא מעדיף את ונגר הישן והטוב.
הצטרפו לעמוד של ynet ספורט בפייסבוק
