פוליטיקאים חסרי אחריות

כשהייתי בכיתה ו', הפרויקט השנתי שקיבלנו היה לעשות עבודת תחקיר על אישיות. פעם לא היו צריכים להוסיף "מפורסמת", קונספט 15 דקות התהילה עוד לא עשה עלייה. בחרתי לעשות את העבודה על סבא שלי, יעקב מרידור (וזאת הפעם האחרונה בתקופה הקרובה שאני מזכירה סבים... בלי נדר).

את העבודה הגשתי שלושה ימים לפני סיום הלימודים, כי מסתבר שזה קצת יותר מסובך לעשות עבודה על מודל חי

ועסוק מאוד, מאשר ללכת כמה שעות לבית אריאלה ולשכפל חומר על בטהובן.

בשביל לקבוע שעת סיפור עם סבא, היה נחוץ תכנון קפדני, כי הוחלט שכל הנכדים צריכים להיות נוכחים, ופעם אחת ולתמיד להקשיב לסיפורי הגבורה של סבא (והיו רבים כאלה). הוא סיפר הכל. לא ניסה לייפות ולהתחשב באוזניים צעירות, וענה על השאלות שלנו בכנות ובסבלנות. הכוח השקט שלו העביר מסר חד-משמעי לכולנו, יש מילים כאלה, כמו אידיאולוגיה (וכשמאמינים בה מספיק אפשר להזיז הרים), שליחות, אחריות אישית, הקרבה עצמית, אומץ, ובעיקר בעיקר ענווה. אולי זה נשמע פסה, אבל זו אף פעם לא בושה להאמין בהן.

מה שפחות ידוע, זה שלפני שמנחם בגין עלה לארץ ב-1943, סבא שלי היה מפקד האצ"ל. כאשר בגין הגיע, סבא שלי מסר לידיו את פיקוד הארגון, הפך לסגנו, לחברו אוהבו וליד ימינו, עד הרגע האחרון.

כשסבא שלי סיפר על זה, לא היה שמץ של מרמור בקולו. נהפוך הוא. הוא היה שלם בהחלטתו, גם אז, וגם שנים אחרי. הוא עשה זאת מכמה סיבות. הראשונה כי הוא חשב שבגין יכול להוביל את הארגון יותר טוב ממנו. (מי שמע היום על דבר כזה). והשנייה, כי הוא הבין את כובד האחריות שנלווית לכך כשאתה ראש הפירמידה. "מדובר על חיי האחים שלנו ועל חיי המשפחות שלהם. זו אחריות כבדה מאוד לדעת שמה שתגיד הם יעשו" - הוא אמר בפשטות

זה לא אני, זה הוא

לפני שנים רבות עמד איש והתווכח עם ה' יתברך. הוא לא רצה לעמוד במשימה שה' בעצמו ציווה עליו. הוא ניסה להסביר שזה גדול עליו, שהוא לא האיש הנכון למשימה.

זה היה משה רבנו, שעליו כתוב שהיה עניו מכל אדם. הוא ממש התחנן לא לחזור למצרים ולהנהיג את עם העבדים אל החירות, וחזרה לחיקו של ה'. לבסוף, כאשר השתכנע שהוא האדם הראוי למשימה, הוא ביקש מה' שייתן בידו סימן, שיהיה ברור שהוא לא בא ביוזמתו, חדור בתאוות השררה, אלא כבקשתו ובציוויו של הבורא.

כאשר כולנו רואים את הכותרות היומיות על בעלי המשרות העושים כל מאמץ כדי לנער את אפר השריפה מעל כתפיהם, האמת היא שאנחנו לא ממש מופתעים. לצערנו כבר התרגלנו לזה שהכיסא שלהם נוח ומתחמם בקלות.

אבל אותי זה ממש מעצבן. ראיתי מקרוב מה זה אומר לעסוק בפוליטיקה בלי להיות פוליטיקאי. ראיתי שזה אפשרי. גדלתי אחרת, אחרת מהפוליטיקאים של היום שמנופפים בדגל האצ"ל, כאילו זה כרטיס כניסה למתחם ה-VIP. 

ג'אגלינג עם אינספור כדורים

כשאני מנסה ללמד כף זכות על הפוליטיקאים של היום, אני זקוקה לפנס, אבל מוצאת. אני בטוחה שרובם באים בהרגשת שליחות אמיתית (תקראו לי נאיבית). וכולנו, בחסות התקשורת, בעלי זיכרון קצר ובוגדני בכל הקשור לתרומה ולעשייה רבת השנים של רובם.

מנגד, כמה אנחנו מתענגים על המעידות שלהם. איזו במה נכבדת אנחנו נותנים לנפילה חד-פעמית. הרי תחת אחריותם דברים רבים, וכולם חשובים. ובעוד שאנחנו מנסים לא לקרוס תחת הג'אגלינג של החיים הפרטיים שלנו, הם פועלים תחת לחצים אינספור. גדולים מכפי שאנחנו מסוגלים לדמיין.

אז כמה שזה קשה להגיד זאת, זה לא חסר היגיון שמשהו ייפול בין הכיסאות. תחת כאיו לחצים זה אנושי לטעות. וכשהכול חשוב, לְמה נותנים ליפול? לכבאים, לאיום האיראני, לזכויות הנכים והחולים, לנשים המוכות, לגלעד שליט?

משהו נשרף

הבעיה היא שכשהם צפו עם כולנו בלהבות, הם לא ראו רק את האסון, הם ראו את הקריירה שלהם נשרפת ומעלה עשן. זו הייתה דאגתם הראשונה. אז מה אם אנשים נשארו בלי בית? ניתן

להם 2,500 שקל ונסמוך על כך שיתרמו להם בגדים.

ופה אני כועסת. כי זו לא בושה להגיד "טעיתי". זה אנושי וראוי לשבח לומר "אני לא בטוח שאני האדם המתאים למשימה". זה לא מאוחר מדי להגיד "כן, גם אני נושא באחריות". איזה חידוש זה יהיה לשמוע אחד מהם לוקח אחריות לא רק על הצלחות, אלא גם על טעויות. כי אחריות באה עם התפקיד, לפני הכיסא והנהג.

וביום שאחד מהם יגיד "האחריות היא עליי". זה יהיה היום שבו נגיד שקם יורש. בטח שלא למשה רבנו, אבל אני אסתפק ביורש לבגין.