בעד הסטוצים, כי גם לפנויים מגיעים חיי מין
אולי הסטוץ הוא מנת הדלק הדרושה לנו להגיע אל היעד הסופי בלי לאבד שפיות, כמו ארוחה בודדת לאדם רעב, כמו מנת תרבות צנועה לחיילים בקו, מעט צל להולך במדבר
את הצלמת (שם בדוי) הכרתי יום קודם להמלצה. נפגשנו במקום פסטוראלי ושומם, ישבנו על ספסל שהפך בתוך שעה קלה לשריד קטן בלב אתר ארכיאולוגי. בדיוק ברגע הנכון נפרדנו בנימוס ופנינו איש-איש לחייו ולגורלו. אלא שהפעם הגורל בחר לנוע בתנועה מעגלית, ולמחרת בבוקר חיכה לי מייל מאותה צלמת חביבה. היא הציעה להיפגש שוב, הפעם במשכנה שממוקם ברחוב ללא מוצא, ובתפריט: פחות זיוני מוח ויותר מהדבר האמיתי.
ההצעה הזאת זימנה לי דילמה מוסרית עתיקת יומין: האם להיות כמו כל המניאקים האלה, הגברברים שלא בנויים להא ולא בשלים לדא, הבליינים התל-אביבים שהתקופה בין הולדתם לפטירתם נקראת "שלב המשחקים", "הקוסמים מארץ סטוץ" למיניהם, שמול האפשרות להפשיט בחורה הם מאבדים כל שיקול דעת הגיוני? האם פורקן יצרי פרימיטיבי הוא טוב גם כשהוא משאיר אחריו תחושה חמצמצה של ריקנות? לאחר מחשבה החלטתי כי התשובה היא מובנת מאליה: כן.
תמיד אומרים שאני לא זורם, שאני צפוי, שמרן, מתוכנן מדי
"כן", כי גם "פנוי" זכאי לחיי מין פה ושם, לקצת חיבה, לרגע של חמימות שאינו קשור בשקית אבקת מרק של עלית. "כן", כי חיבוק, וקירבה, וחום אנושי, הם צורך כמעט כמו אוכל, מקלחת, או צפייה במשחקי כדורגל. ו"כן", כי אם האינטימיות לא מגיעה בקונטיינרים שלמים, מותר לצרוך אותה באריזות בודדות. אז הנה, תמיד אומרים שאני לא זורם, שאני צפוי, שמרן, מתוכנן מדי, ובקיצור קשיש, והנה, גבירותיי ורבותיי - מהפך: אני ספונטני כמו חיים יבין שמשדר ממקום עם רוח, וזורם כמו חנה לסלאו כשהיא תופסת מיקרופון.
הגעתי בדיוק בזמן לאחר שהחניתי באזור גרירה בעדיפות עירונית עצבנית. את היין שהכינותי מבעוד מועד שכחתי בבית, ובמקומו הבאתי ערימת התנצלויות והטחות ראש בקיר. בדירתה מאותגרת-המימדים היה נחמד, מצאנו יין חלופי, ולא עבר הרבה זמן עד שהבגדים היו זרוקים על הריצפה בצורת שביל. היה כיף, ומהמייל שחיכה לי בבית הבנתי ששביעות הרצון היא הרכוש המשותף הראשון שלנו.
עוד לפני שהספקתי להגיד "ג'יימס ריצ'רדסון", הפך הקליק עם הצלמת ליזיזות נפש, וכשהיא הזכירה שאני עדיין חייב לה יין, קבענו תאריך חדש למועד הפירעון. דיווחתי על כך ליועצת הווירטואלית, אבל זו הגיעה בדיוק באותו יום לפרק על מחלות מין. "זה מסוכן", הזהירה אותי, אבל זה כבר לא היה רלוונטי, הרי עדיין אחזתי בחוב שיש לפרוע.
פגישה מספר 3 התחילה במשימה בלתי אפשרית - חיפוש אחר מקום חנייה חוקי. הסתובבתי ברחובות העיר שסימלה הרשמי מורכב מפסי כחול-לבן ואיור של גרר, ומעל כל זה הסלוגן: "עיר ללא חנייה", עד שהגעתי למוסד האקדמי הקרוב, שמרוחק 15 דקות הליכה. הפעם בקבוק היין איתי, וכך צעדתי לביתה של הצלמת. כשהגעתי, שלפתי בגאווה את היין שזכרתי להביא, אך אבוי: "לאאאאא", נפלטה צעקה מפי, בטעות הבאתי יין שאסור באיסור חמור לפתוח. זהו בקבוק נדיר לאספנים בלבד, שהושבעתי לפתוח רק בסעודה של הצעת נישואים. לא היתה לי כוונה כזאת להיום. "לא נורא", תלתה בי הצלמת שתי עיניים כחולות, "לי יש יין. ואתה עדיין חייב לי".
ראינו קצת טלויזיה, שתינו יין, הסתכלנו על תמונות מרהיבות שצילמה, שתינו עוד יין, ועוד לפני שג'יימס ריצ'רדסון הספיק להגיד "אורן נידל", כבר שכבתי במיטתה מנומנם לגמרי ורק אצבעותיה הרכות מלטפות את גבי. בשעה לא ברורה התעוררתי שיכור וצמא. כאילו חסר אלכוהול בדמי, שתיתי עוד מהמשקה היחיד שהיה שם. "אני חייב ללכת", אמרתי, וקול נשי מתוך החושך ענה: "למה?". לא ברור למה? זהו מקום זר, ואני הרי אינני זהבה שנכנסת לישון בשלווה מוחלטת בביתם של שלושת הדובים.
סטוץ. מחלקת העודפים סוג ב' של כלבו יחסי המין. מכנים אותו בשמות גנאי, בועטים בו ללא רחם, מעווים שפתיים כשאומרים את שמו. הוא מסוכן, מפני שאפשר להתרגל אליו כמו אל כל דבר בינוני הממלא את מקום המצויינות, כמו אל כל שיגרה שאין בה שלמות, כמו אל כל הרגל נעים ולא מועיל. הוא מסוכן כי הוא מקל על הייאוש ומנעים את הבדידות. אז איפה ההיגיון? מילא נשים מנגה, אבל איך גברים ממאדים רצים אל תוך האש?
ואולי הסטוץ הוא לא כל כך חסר היגיון. אולי הוא בכלל היגיון טהור. אולי הוא מנת הדלק הדרושה לנו להגיע אל היעד הסופי בלי לאבד שפיות. כמו ארוחה בודדת לאדם רעב, כמו מנת תרבות צנועה לחיילים בקו, כמו נקיון מקום שמחר יתלכלך מחדש, כמו ליטר בנזין למכל ריק לגמרי – ברור שזה לא פתרון שלם וסופי, ברור שזה לא מלוא הצרכים, אבל גם מעט צל הוא הרבה עבור ההולך במדבר.
התלבשתי בחופזה, זכרתי לקחת את היין לאספנים שלא ניתן לשתות אבל במקומו שכחתי משהו אחר, וצעדתי החוצה, למסע בכיוון הרכב. "שכחת את תעודת הזהות אצל הסטוץ?", תזעם היועצת הווירטואלית לאחר מכן, "איזה חוסר מקצועיות!". כך הלכתי ברחובות תל אביב, מנומנם ושיכור, בקבוק יין ביד, וללא תעודות מזהות. אז לכל מי שראה אותי במקרה ונבהל, אני רוצה למסור הודעת הרגעה: הגעתי בשלום הביתה, ושיקפצו לי כולם.
לפנייה לכתב/ת 
