איך היא יכולה לא לאהוב אותו?

אני משאירה אותו שם בבוקר, עם כל הילדים, שרובם גדולים ממנו. מבחינתו הם גדולים, אבל לא גדולים עליו. אוהב אדם חייכן שכמותו, מתרגש וגאה שכבר אומר את שמותיהם במבטא התינוקי החמוד שלו. מנסה להתקרב, להשתתף, לקבל תחושה שלמישהו אכפת מקיומו. מנסה לחבק, לפעמים לנשק, מגיש צעצוע, מוחא כפיים. זה מטעה – הוא רץ, מדבר ושר כמו בן שנתיים, אבל הוא רק בן שנה ושלוש וניכר שבדיוק עכשיו צץ בנפשו ניצן ראשון בתהליך טיפוח תמונת העולם החברתי שלו.

ואני, שחודשיים קצרים מילדותי הם נצח בנפשי והבסיס לתשוקתי המתמדת לפידבק, חודשיים של חרם אכזרי בבית הספר היסודי שנגמרו במעבר לעיר אחרת, אני מביטה מהצד ומנסה להשתיק את החרדה המאיימת להרוס לי את המשך הבוקר הזה. "זוז, אתה לא, אתה קטן", מצפצפת לעברו גורה בת שנתיים וחצי כשהוא מנסה להשתלב בהרכבת פאזל ביחד איתה.

שבע וחצי בבוקר - הוא סופג דחייה ראשונה ביום הזה. את הדחיות הבאות לא אראה בעצמי ואנסה בכל כוחי לא לדמיין. הוא מביט בה ולא זז. אולי מחכה שתתחרט מעצמה או אולי פשוט לא ממש מבין מה היא אמרה. היא דוחפת אותו. הוא נופל על הטוסיק. כבר לא מחייך.

אני לא מתערבת, מחכה שהאמא השנייה והגננת יתנו לה בראש. זה לא קורה. אני עדיין לא מתערבת. אל תיכנסי לסרטים שלך עכשיו, אני אומרת לעצמי. הוא יתמודד. הוא אהוב, יפה, חכם וחיובי מספיק כדי להתמודד. אבל גם אני הייתי חכמה וחיובית וחמודה ועובדה שלא התמודדתי, אני עונה לעצמי. אבל את לא הוא, אני מזכירה לעצמי ופוסקת.

מגדל נבנה של אכזבות

צריך להפגיש אותו עם ילדים שאוהבים אותו, אני אומרת לאיש שלי בטלפון כשאני יוצאת משם. אבל כולם אוהבים אותו, הוא עונה, כרגיל מפשט את המצב, העיוור המאוהב שלי. נכון, אבל רק מבוגרים אוהבים אותו. בינתיים אין אף ילד שאוהב אותו. חוץ מהאחיינים שלו. אה, רגע, באמת צריך אולי להפגיש אותו עם האחיינים שלו יותר, כדי לאזן את החוויות השליליות שלו עם ילדים אחרים. זהו, מעתה והלאה, חוץ מבשבת, פעם אחת באמצע השבוע אנחנו הולכים אליהם. טוב, בסדר, הוא מתרצה.

אני יודעת שהוא קטן ושמשחק משותף עדיין לא רלוונטי כרגע. אני יודעת שכל אמא חושבת ששלה הוא באמת, אבל באמת הכי הכי ומתקשה להאמין שלא כולם רואים את זה. אני יודעת גם שבעצם לא קרה שום דבר שלא קורה לכל ילד, בהיותו נולד ונכנס לעולם שלא היה ולא יהיה אפילו קרוב למושלם.

ונכון שזה אישיו שלי ושאם אמשיך לתת לחרדה הזאת להפעיל אותי, יקרה מה שהכי מפחיד אותי והנבואה תגשים את עצמה. אבל ככה זה וזהו זה. זה אולי לא נשמע הכי רגיש וקורקטי כרגע, אבל רק לשם ההבהרה – מעציב אותי לראות את זה כמו שמעציב אותי לראות את הכרמל נשרף. אני צריכה לעבוד עכשיו ומתקשה להתרכז.

אמא כזאת

כל מה שאני יכולה לעשות כרגע זה לשחזר בראש את כל הסיטואציות שנחשפתי אליהן שבהן השובב שלי ניסה להתקרב ונדחה. נתן מצעצועיו שלו, חייך חיוך רחב וזכה לרטינה או למבט אדיש בתגובה. לכאורה כלום לא קרה, אבל על הלוח החלק שהבאתי לעולם נוספה עוד קובייה קטנה למגדל האכזבות שעוד יגדל ויתהדר לו.

לא יספיקו גם חמש עשרה פעם שבהן הגננת תמעך אותו ותספר לי כמה היא אוהבת אותו ושילד מתוק כזה היא עדיין לא פגשה ושהוא מפריע לה לעבוד מרוב שהוא חמוד ומיוחד. כן, אני צריכה את האהבה שלה, אבל זה לא מספיק לי. תמיד אומרים שכשתינוק נולד נולדת גם אמא. עד כה זה נשמע לי כמו קלישאה רכרוכית, רגשושית, ברורה מאליה, שנכתבת טוב, אבל לא באמת אומרת הרבה.

אבל עכשיו אני מבינה את זה. מבינה שאם פעם הייתי פשוט "כזאת", היום אני "אמא כזאת". רצה הגורל של הקטן שלי והוא נולד לאמא כזאת ועכשיו זו לא רק הבעיה שלי הפרטית. עכשיו זו גם הבעיה שלו. וזו רק ההתחלה.

• טלי בר אור כותבת בבלוג "אמהות אובדות". עוד בבלוג: "חמישי בערב, שש עד שמונה ", אמהות מתעדות.