שמרנו על קשר גם כשלא הרשו לי להיכנס לביתך
את ואני חגגנו 20 שנות חברות, אני מכירה אותך מכיתה ד' ודואגת לציין את זה בכל הזדמנות, להשוויץ. למרות שמחויבויות החיים מקשות עלינו לשמור על קשר, חיי תמיד יהיו כרוכים בחייך
כשאני מנסה להיזכר מתי התחילו החיים שלי כאשה בוגרת, אני נזכרת בלילה אחד לפני הרבה שנים. כיום אני רק בת 31, אבל אני יודעת להניח את האצבע על הקו הדק שעובר בין להיות ילדה לנערה. זה לא המחזור הראשון ולא הנשיקה. זה לא קשור לתקופה המעיקה של צמיחת החזה וגם לא לפעם הראשונה שגילחתי רגליים, כי זה לא קשור למיניות או לבנים. זה לילה שקשור לחברות טובות.
מכיתה ד' אני מכירה אותה, ודואגת לציין את זה בכל הזדמנות, כאילו כדי להשוויץ בוותק שיש לי איתה. אבל אז לא הכרתי אותה באמת, את הילדה עם הצמה הבלונדינית המסורקת. היא היתה חברה של חברה, ותקשרנו דרכה.
עם השנים התקרבנו, ובכיתה ח' מכרנו איזה שקר לאמהות הגרושות שלנו: כל אחת סיפרה שהיא הולכת לישון אצל השנייה. בנינו על זה שהן לא יבדקו את העובדות והלכנו לים.
כשאני חושבת על זה היום זה נראה לי כל כך חסר אחריות, אבל אז זה היה קסם אמיתי, ללכת לים בערב עם שקי שינה ולהדליק מדורה על החוף. דיברנו כל הלילה על דברים שעניינו אותנו אז, על מוסיקה וחלומות, על ספרים שאהבנו לקרוא ועל כל מיני בנים בבית ספר, עד שעלה הבוקר.
המשכנו להיפגש בסתר
מאז חלפו הרבה שנים. היא למדה בבית ספר תיכון איכותי והמשיכה להיות תלמידה מצטיינת, בעוד אני נשרתי מהלימודים במהלך התיכון ולכן נחשבתי לילדה "מדרדרת" ונאלצתי להדיר את רגליי מביתה.
למרות האיסורים, המשכנו להיפגש בסתר, כמו רומיאו ויוליה, כשאני כנראה הייתי בתפקיד רומיאו. היינו נפגשות בצהריים והולכות לספריה, מוקסמות מספרי מדע בדיוני ופנטזיה.
אלו אותם הספרים שבהמשך גם גרמו לנו להצטרף למשחקי תפקידים בתחפושות, במבצר עתיק, משחקים ליליים שעזרו לנו לשמור על שפיות בתוך עיר שלא הבינה אותנו, שהתנכרה לקיומנו.
אני לא אשכח איך כשקיבלתי ריתוק בצבא, היא הגיעה כדי להעביר איתי את השבת השלישית שסגרתי. ביום סגרירי וגשום, היא לבשה מדים ונסעה עד הקצה הצפוני של הארץ באוטובוסים, רק כדי לראות איפה אני משרתת וכדי שלא אהיה לבד.
לא נותר לנו זמן רב לקסם של החברות
באותה תקופה גם ראיתי אותה נכנעת לאנורקסיה, והופכת לעור ועצמות בתוך כמה חודשים. לקח לי זמן להפנים שהיא לא סתם רזה, ושצריך לעשות משהו, אבל לא ממש הבנתי.
הרבה דברים היא עברה בלעדיי, והרבה דברים קרו לי בלעדיה. רוב השנים לא גרנו אחת ליד השנייה וכיום אנחנו לא נפגשות לעתים קרובות. כשמתבגרים, החיים נעשים תובעניים ולא נותר לנו זמן רב לקסם של החברות. עבודה, בן זוג, לימודים ושאר מחויבויות מקצרים לנו את הימים וגורמים לנו לשקוע בשגרה בה אנו עסוקים בעיקר בעצמנו.
לא משנה כמה התבגרנו וכמה מעט ניתן להקדיש לחברות בינינו היום, תמיד חיי יהיו כרוכים בשלה וחייה בשלי. ובימים בהם אחשוב שאין סיכוי ואין תקווה, שחלומות אינם מתגשמים, היא תצוץ מאיזו פינה עם בשורת עידוד, עם איזו אמונה גדולה שיש לה בי.
היא תזכיר לי את אותה מדורה שהבערנו באותו לילה, את אותן עיניים תכולות נלהבות שסיפרו לי שיש דברים שכדאי להאמין בהם, דברים טובים שעוד יקרו לנו.
