נזכרים במשפט אייכמן: "הוא לא באמת התחרט"

במרכז ללימודי השואה של "מכללה ירושלים" שיחזרו הערב (יום ג') את משפט אייכמן, המשפט החשוב והמתוקשר ביותר בעת המודרנית של העם היהודי, שזעזע את החברה הישראלית, והפך את ניצולי השואה מעוד קבוצת עולים לקורבנות שיש להם סיפור לספר. רוב חבר השופטים שדן את אדולף אייכמן למוות בתלייה כבר הלך לעולמו, אבל לשיחזור הערב הגיעו גבריאל בך, מי שהיה התובע במשפט ושימש אז סגן פרקליט המדינה, ויוסף קליינמן בן ה-80, שהיה העד הצעיר ביותר במשפט.

"לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותו", נזכר בך במראהו של אייכמן. "תשעה חודשים הייתי איתו בבית סוהר שנוקה מאסירים". בך סיפר כי היה לו ברור שאם יש אדם שראוי לעונש מוות - אייכמן הוא האיש. "הוא לא רק ביצע רצח המוני, אלא הגה אותו והפעיל אותו מתוך אובססיביות לפיתרון השאלה היהודית, מתוך הזדהות מוחלטת עם רעיון ההשמדה הזה". קליינמן שלף משקית את בגדי האסיר המקוריים שלבש, והציג את תמונת משפחתו המורחבת כעדות לניצחונו על הנאצים. בין דבריהם של בך וקליינמן הוצגו נאומיהם המקוריים מהמשפט.

התובע לשעבר נזכר כי כמה דקות לפני פגישתו הראשונה עם אייכמן, קרא את האוטוביוגרפיה שכתב רודולף הס - מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, מעט לפני שעלה לגרדום. בך ציטט את כתביו של הס: "הוא כתב שהיו ימים רבים שבהם הם רצחו 1,000 ילדים ביום. בעוד הוא דוחף אותם אל תאי הגזים, חלקם כרעו ברך, והתחננו שיחוסו על חייהם. 'הייתי מקבל פיק ברכיים', רשם, 'אך אז הייתי הולך לאייכמן לקבל חיזוק. הוא היה מספר לי שאת הילדים צריך להרוג קודם כי איך ניתן להרוג את המבוגרים ולהותיר את דור העתיד? חשתי בושה על החולשה שגילתי וחזרתי במסירות לעבודתי'".

דבריו של אייכמן במשפטו, לפיהם מה שנעשה ליהודים הוא הפשע הגדול בתולדות האנושות, אינם משכנעים את בך שעברו בפושע הנאצי הרהורי חרטה כלשהם. "עיתונאי הולנדי ראיין אותו במקום מחבואו ב-1956, חמש שנים לפני המשפט", הוא ביקש להזכיר. "אייכמן אמר לו שהוא זוכר את הרכבות נוסעות מהולנד למחנות ההשמדה כאילו זה היה אתמול, 'וזה היה נהדר'. העיתונאי ניסה לבדוק אם בכל זאת יש בו צער כלשהו. אייכמן אמר לו: 'יש לי צער על דבר אחד - על שלא הייתי קשוח מספיק, והנה אתה רואה את התוצאה - הקמת מדינת ישראל והקמת הגזע הזה מחדש'".

בך גם זוכר את הרגע הקשה ביותר מבחינתו, רגע שבו לא הצליח לעצור את רגשותיו - והשתתק אל מול המצלמות. "אייכמן הורה ליהודים הראשונים שהגיעו מהונגריה, דקות לפני ששלח אותם לתאי הגזים, לכתוב לקרוביהם ולחבריהם גלויות בכתב

ידם, שבהן הם אומרים כי העבודה במחנות קלה, החיים טובים ויש אוכל וטיולים לרוב, אך אין הרבה מקום ועל כן כדאי להם להגיע מהר. פתאום נודע לי שיש יהודי שקיבל את הגלויה הזו, הלך לאושוויץ וגם נותר בחיים. ביקשתי ממנו לבוא ולהעיד.

"שם, על דוכן העדים, הוא סיפר כיצד הגיע לסלקציה. אשתו וילדיו נלקחו לצד שמאל - תאי הגזים, והוא - לימין. הוא סיפר כי בתו בת השנתיים וחצי לבשה מעיל אדום וכי הוא זוכר אותה כנקודה אדומה קטנה שהלכה והתרחקה ממנו, עד שנבלעה בהמון. 'כך' אמר, 'משפחתי נעלמה מחיי'. באותו הזמן בתי הייתה בת שנתיים וחצי בדיוק, ובדיוק קניתי לה מעיל אדום. כשהוא סיים את העדות, סימנו לי השופטים להמשיך, אך לא יכולתי לדבר. הטלוויזיה צילמה אותי, כל העולם המתין לי אך גרוני סירב לדבר".

אסתר פרבשטיין, מנהלת המרכז ללימודי השואה וחוקרת שואה, הסיבר שהרעיון לערב הזה נהגה עוד בשנה שעברה, "כשהבנו שהולך למלאת יובל למשפט. אנו לא רק מוסד הנצחה אלא גם מוסד חינוכי. ישנם כל מיני מחויבויות קשרים שהזיכרון הזה יוצר ורצינו להעביר מסר עם בשר שיצא החוצה מהערב הזה".