היא אמרה שהיא מבינה את הקושי של הגברים
גברים יכולים להתפתות גם מאשה נאה הלבושה בלי שמץ של נועזות, אולי אפילו בצניעות. לפעמים, דווקא לבוש צנוע יכול לפתות יותר. האם בגלל זה הנשים שותפות באחריות על היצרים הגבריים המתעוררים? האם בגלל זה מוטלת על אשה חובת הכיעור? האם הפרדה היא רעיון טוב?
"נשים חייבות להיות מודעות למה שהן מעוררות בגבר", היא מנמקת, "ולקחת אחריות. נוצרות היום סיטואציות בלתי אפשריות - עבודה משותפת, לבוש נשי פרובוקטיבי. ההלכה מציבה בגלל זה גדרים ומחסומים, שבהם אשה וגבר לא ישהו יחד. ככלל התורה בעצם מגינה ממצבים כאלו. אמנם ההלכה מציינת שהאחריות באונס בכל המקרים תלויה בגבר. יחד עם זה, נשים בלי הבנה בכלל גורמות לעצמן את הכאב הכי גדול בעולם שהושווה בתורה לרצח. רצח נפש. נשים בימינו נראות מפתות. גם נשואות לא שומרות את גופן לבעל. הכל פרוץ. הגבר אחראי למעשיו, בלי קשר להתנהגות ולצורת הלבוש של האשה, אבל אני מקווה שתסכים איתי שקשה היום להיות גבר".
תחתוני חוטיני ומעליהם מכנסי ספורט מרושתים
הנטייה הטבעית שלי היא לפסול את הדברים מכל וכל. חופש הביטוי, הנתפש אצלנו כאחת מזכויות האדם החשובות ביותר, בסיס הכרחי לתרבות הדמוקרטית, מתיר לאשה להתלבש כרצונה, במסגרת של כללים מאוד ברורים, למשל בלי עירום במקומות ציבוריים. מצד שני, היצרים המיניים, אלה שהאבולוציה פיתחה עבורנו, בנויים כך שהם אמורים להתפתות בקלות. הטבע רוצה שאדם בריא יתפתה. נראה שדווקא גברים שאינם מתפתים מאשה בלבוש מפתה הם אלה שלא בסדר, על פי אמות המידה של הטבע, ולכן אולי יש להטיל אחריות, לפחות חלקית, גם על נשים מפתות - הן מגרדות יותר מדי את הגבולות המסוכנים של חופש הביטוי.
החרדית מבלגיה עוזרת לי בדוגמה קיצונית: "הייתי לאחרונה באמריקה. ביקור משפחתי. קרובת משפחה, חילונית, התארגנה לצאת למסיבת תחפושות. היא לבשה תחתוני חוטיני ומעליהם מכנסי ספורט מרושתים, כשכל הבשר בחוץ. היא אמרה שזו תחפושת שמתאימה ליום הזה. אמרתי לה, איך את מעזה לצאת ככה. המחשבות שלי היו שהיא ממש כמו זונה. היא אמרה שהיא מבינה את הגברים, כמה קשה להם, אבל שזה עושה לה טוב".
הבליינית עם החוטיני מתלבשת כפי שהטבע מצפה ממנה, וגברים עם אש בעיניים מגיבים כפי שהטבע מצפה מהם. כל צד תורם את חלקו, ונראה, לכאורה, שיש כאן אחריות טבעית משותפת על התוצאות.
למה לא להגביל את היצרים מראש? גברים יכולים להתפתות מהרבה פחות, כמו מאשה שנראית טוב, או לבושה יפה, בלי שמץ של נועזות, אולי אפילו בצניעות. לפעמים, דווקא לבוש צנוע יכול לפתות יותר. האם בגלל זה הנשים שותפות באחריות על היצרים הגבריים המתעוררים? האם בגלל זה מוטלת על אשה חובת הכיעור?
הפתרון שההלכה מציעה הוא אמצעי מניעה: הפרדה מרבית בין גברים לנשים. "אם נהג המשאית לא היה נמצא לבד עם מנהלת המחסן, לא היה נוצר, מלכתחילה, מצב בו הוא מתקשה לשלוט בעצמו", כותבת החרדית מבלגיה. לשיטתה, האחריות, אם כן, היא קודם כל של מי שהפר את האיסור על שהות ביחד.
מניעה היא בעצם עיקרון חילוני חשוב
נבחן את הגישה הזאת. לצורך זה, נתעלם לרגע מכך שמדובר בגישה דתית שמעוררת גיחוך באוכלוסייה חילונית. נתייחס לעקרון. מניעה היא בעצם עיקרון חילוני חשוב. על פי העיקרון הזה, החוקים שלנו מטילים מגבלות על חופש העישון, רשויות ממלכתיות מנהלות מסע לשימוש בקונדומים, והחוק אוסר לנסוע באוטו בלי להיות חגורים בחגורת בטיחות. ספר החוקים שלנו מלא וגדוש בהוראות שמאפשרות למדינה להגביל את חופש הפרט בשם עיקרון המניעה. אז למה לא ליזום פעילות מנע בתחום שנחשב היום לאחד המסוכנים ביותר, לפחות לאשה? קשה לאדם חילוני להיות קשוב לעיקרון כזה בענייני אישות, אבל חשוב לזכור שעיקרון המניעה הוא עיקרון חביב ביותר דווקא בתרבות החילונית.
עיקרון המניעה מעורר שאלה מהותית, אולי בעצם מעשית: מה יעיל יותר - לגונן על האדם מפני עצמו, בעזרת איסורים חיצוניים, או לחנך את האדם לגונן על עצמו בכוחותיו הוא? ההבדל הוא בכך - עיקרון המניעה לא מטפל באדם עצמו, אלא במצבים העלולים לעורר את יצריו, כמו, בתרגום לחיים החילוניים, לאסור על נשים ללבוש בגדים פרובוקטיביים, בכלל או רק במקומות מסוימים. העיקרון החינוכי מטפל באדם. הוא בונה אותו ערכית. במקום למלט את האדם ממצבים שיתכן שהם מסוכנים, העיקרון החינוכי בונה אותו ראוי ומצויד ערכית להימצא ולתפקד בתוכם.
הגישה השנייה יכולה להיחשב כגישה בונה יותר. היא בונה אדם שמסוגל להתמודד, בעוד שהגישה הראשונה, ההלכתית, יוצאת מראש מתוך הנחה שהאדם משולל ביסודו הגנות עצמיות נגד יצרים משתוללים.
ההבדל בין שתי הגישות אינו עניין של מה בכך. גבר שזקוק בראש ובראשונה להגנות חיצוניות, כפי שגורסת הגישה ההלכתית, הוא לא יותר מאשר פאשלה עצמית וערכית, מבחינתה של הגישה החילונית.
