ההיסטוריה המאוירת של המוזיקה המזרחית

זה שהתחיל את הכל

לא משנה אם סבא וסבתא שלכם נולדו בלוב או בלבוב, את הלהיט הכי גדול של פלפל אל־מסרי אתם מכירים מאז שאתם מכירים דברים: הוא נקרא "שמחה גדולה הלילה", ואתם שמעתם אותו בכל אחת מ־158,637 הפעמים שצפיתם ב"חגיגה בסנוקר". אבל אל-מסרי, או בשמו האמיתי אלבר מוגרבי, היה סופרסטאר הרבה לפני שסיפק את הפסקול לחתונה של עזריאל עם הבת של הרב.

הוא נולד בקהיר ב-1928, וכשעלה לארץ ב-1957 כבר היה זמר ושחקן מוכר ומוערך במצרים, בעיקר בתעשיית הקולנוע המקומית. אלא שבישראל - שזמן קצרצר אחרי מבצע קדש עדיין היתה רגישה מאוד לערבית, אפילו כזאת שמגיעה בחרוזים ובסלסולים - הבין אל-מסרי שכדי לפגוש מיקרופון מקרוב הוא יצטרך לשיר בעברית. אז הוא פנה לחברו הטוב אלברט שטרית, שהתאים מילים עבריות ללחנים מצריים ומרוקאיים, סיגל לעצמו הגשה תיאטרלית ומלאת הומור והוציא את הלהיטים "החופש השנתי", "הכל בתשלומים" וכמובן את השיר ההוא שעושה לך אסוציאציה של זאב רווח מחופש לשדכן.

פלפל אל-מסרי. הבין שצריך לשיר בעברית (כל האיורים: אלון ברייאר)

אל־מסרי הלך לעולמו ב-1992 והשאיר אחריו מורשת מוזיקלית מפוארת. המהדרין, או לפחות האספנין, עדיין מחזיקים את הדיסקוגרפיה שלו בפורמט המקורי: תקליטי 45. עזבו, תבקשו מסבא שיסביר לכם.

זה שלא התבייש לשיר על קיפוח

אם בעשר השנים האחרונות יצא לכם לקרוא עיתון, לראות טלוויזיה או לשמוע רדיו, בטח שמתם לב שהמוזיקה המזרחית היא הקונצנזוס החדש. אשכרה מדורת השבט, רק עם כמה סיחים של קבב ולבבות מלמעלה. אבל בדרך לקיסריה איבדה המוזיקה הזאת משהו מהמקורות הפוליטיים-מחאתיים שלה, ולא בטוח שלזה התכוון המשורר. והמשורר, אם כבר מדברים, הוא כנראה ג'ו עמר - האיש שרק בשנה שעברה הלך לשיר באמפי הגדול שבשמיים.

ג'ו עמר. שר עכשיו באמפי הגדול בשמיים 

הזמר/פייטן/חזן העביר אמנם את עשרות השנים האחרונות בחייו בעיקר בניו יורק ובלוס אנג'לס, אבל את השם ג'ו קיבל עוד במרוקו, שם נולד ב־1930. לארץ הוא עלה באמצע שנות ה-50, וכאן לימד את כולם מה זה "צליל אנדלוסי" וקיבל את הסעיף מהקיפוח העדתי בחסותה של מפא"י (סיסמתנו: "זה בסדר, אהוד ברק יתנצל על זה בעוד 50 שנה"). בהמשך שיחרר את השלאגר "ברצלונה", שאתם מכירים יותר בתור השלאגר "ברצלונה ברצלונה", ואת להיטי המחאה "שיר השיכור" ו"לשכת עבודה". האחרון מגיע עם מלודיה מהסוג שנתקע בראש למשך ימים, אבל גם עם מסר אחד רציני לגמרי וטעון במיוחד:

"הלכתי לשכת עבודה, אמר לי מאיפה אתה

אמרתי לו ממרוקו, אמר לי תצא מפה

הלכתי לשכת עבודה, אמר לי מאיפה אתה

אמרתי לו מפולניה

תיכנס בבקשה"

זה ששר יוון

שם מלא: אריסטידיס סאיסאנאס

תאריך לידה: 19.1.40

ארץ לידה: יוון

עיר לידה: קלמטה. כן, מאיפה שמגיעים הזיתים ההם

ניסיון תעסוקתי:

1957־1964: מגיע לישראל בגיל 17, ומהר מאוד מתחיל להופיע במועדון המיתולוגי ביפו שלימים ייקרא "אריאנה". מתחתן, רוכש או מצטרף כשותף לכמה מועדונים נוספים, מתחבב על צמרת צה"ל ובכירי הפוליטיקאים ועל הדרך מקבל אזרחות ישראלית.

1964־1968: מקליט לראשונה שיר בעברית ("בחיים הכל עובר"), משחק בסרטים "פורטונה" ו"הסנדלר העליז", חותם על חוזה הקלטות ב-CBS, מוציא את האלבום "אריס", וכותב עבור האהבה החדשה בחייו - הזמרת עליזה עזיקרי - את האלבום "נערה ממש אוצר".

אריס סאן. הקפיד להופיע בהתנדבות מול חיילים 

1968־1969: מוציא את הלהיט "בום פם", שהופך אותו לזמר הישראלי הראשון שמוכר סינגל ביותר מ-100 אלף עותקים. אחריו מוציא את "סיגל", שמסדר לו מועמדות ל"כינור דוד" בפעם השנייה ברציפות. הוא שוב לא זוכה בפרס, מתבאס נורא ונוסע לאמריקה.

1969־1987: מופיע ב"קרנגי הול" האגדי ופותח בניו יורק את המועדון "סירוקו", שמושך אליו המון סלבריטאים אבל גם כמה כוכבים של המאפיה האיטלקית. אנשי האף.בי.איי לא מאמינים שכל המאפיוזים באו רק בשביל הבוזוקי והצזיקי ומתחילים לשאול שאלות. אריס עונה את התשובות הלא נכונות ויוצא מהסיפור עם שנתיים מאסר בפועל.

שירות צבאי:

בסוף הסיקסטיז נפוצה בישראל שמועה שאריס סאן הוא בעצם מרגל. אתם יודעים, כי כל המרגלים שוברים צלחות, פותחים טברנות וכל הזמן צועקים יאסו. מה שכן, לאורך הקריירה שלו - ובעיקר סביב המלחמות ב-67' וב-73' - האיש הקפיד להופיע בהתנדבות מול חיילי צה"ל.

שפות:

יוונית - שפת אם

אנגלית - ברמה גבוהה

עברית - ברמה גבוהה, עם מבטא טיפה מצחיק

המלצות:

"אריס" (קוליפון 1968)

"צלילי הים התיכון" (קוליפון 1969)

"תעלומת אריס סאן" (סרט דוקומנטרי על חייו ששודר בערוץ 2 לפני כמה שנים. מגניב לאללה, חפשו אותו ברשת)

אלה שהפיקו מזה משהו

האחים ראובני

מספר האחים שחברים ב"האחים ראובני": 2

מה, אולי חשבתם שהם יותר, מאיפה אנחנו יודעים. בכל מקרה, נראה שלא יהיה מוגזם להכריז כי המקום שתופסים האחים מאיר ואשר ראובני בתולדות הזמר המזרחי מקביל לזה של האחים וורנר בתולדות הקולנוע ההוליוודי. הכל התחיל עם כמה קסטות שמישהו הקליט על טייפ סלילים בשביל החבר'ה שלא הצליחו להגיע באותו ערב לחאפלה, ועם הזמן התרחב לאחת מחברות ההפקה הכי משפיעות בשוק המוזיקה המזרחית. אגב, הסיכוי, באחוזים, ששם המשפחה של אחד החוגגים בחפלות ההן מתחרז עם אברמוביץ': 0

האחים ראובני. המקבילה המזרחית לאחים וורנר

אוקיי, הנה רשימה חלקית ביותר של זמרים שהיו, או עדיין, חתומים אצלם: אבנר גדסי, אהובה עוזרי, שימי תבורי, צלילי הכרם, חיים משה, רון שובל, מרגלית צנעני, ועוד איזה אחד, אולי שמעתם עליו: זוהר ארגוב

הסכום המצטבר, בשקלים, שהודבק עד היום על המצח של כל האמנים שהם מייצגים: 18,365,257

חברת ההפקות של האחים ראובני פעילה, כאמור, עד היום, כמעט 40 שנה אחרי שמישהו עלה על הרעיון של להקליט את החאפלות המקוריות - אותן מסיבות מאולתרות על הגגות בשכונת התקווה ובכרם התימנים. מהדסק הכלכלי שלנו נמסר כי אם המוזיקה המזרחית היתה נכנסת לפלייליסט כבר בסבנטיז, המיקום של האחים ראובני ברשימת עשירי העולם של המגזין "פורבס" היה: מינימום 8

זה ששרונ־שרונ־שרונה

אבנר גדסי

1952 היא השנה שבה נולד. בשכונת התקווה, למשפחה קשת יום אבל לא בדיוק קשת פריון: אבנר היה רק אחד מ־13 ילדים.

אבנר גדסי. מפרסם ביטוח

כשהיה בן 18, זכה גדסי בתחרות כשרונות צעירים של "עיר הנוער", הפסטיבל המיתולוגי ההוא שבמשך השנים עזר להמון זמרים להתפרסם ולהמון בני נוער לאבד את הבתולים בשק שינה. בשנת 1972 הוציא את התקליט הראשון שלו, "נפרדנו כך", ששיר הנושא שלו נהפך להמנון הבלתי רשמי של כל ישראלי שאי פעם הודח ממערכת יחסים. גדסי הלחין את השיר, ומי שכתבה את המילים היתה סמדר שיר - כן, ההיא - שהיתה אז רק בת 14. אחר כך הגיעו הלהיטים "שרונה", "נערה מספרד", "מנגן ושר", "חלפו ימי ולילותי" וכמובן שלאגר היגון "הגברים בוכים בלילה".

אבנר גדסי הוציא עד היום תשעה אלבומים ולאחרונה אפילו שר את "נפרדנו כך" בפרסומת די משעשעת של "ביטוח ישיר". כן, סופסוף הבינו שם שעדיף להיט גדול של זמר ענק מהנודניק ההוא שכל הזמן מבקש ממך להקיש על ה-5. 

מאחורי הצלילים

מה בין צלילי הכרם לצלילי העוד?

דקלון ובן מוש, "צלילי הכרם"

צלילי העוד. יהודה קיסר, אומרים לכם

זאת שהיתה שם לפני כל האחרות

 אהובה עוזרי. לימדה את זוהר ארגוב לשיר

זה שניסה לרמוז שהמון ילדים זה לא באמת המון שמחה

נכון שהדבר הראשון שקופץ לכם לראש כשמישהו מזכיר את שלמה בר זה "ילדים זה שמחה", או מקסימום "אצלנו בכפר טודרה"? אין, ידענו. העניין הוא ששני השירים האלה, שכל כך מזוהים עם "הברירה הטבעית", נולדו בכלל לפני שהלהקה הוקמה - והיו בעצם התרומה של בר למחזמר-מחאה של יהושע סובול בשם "קריזה".

עם הזמן התברר שהממסד המוזיקלי, שהקפיד לקבל חררה משירי קיפוח במזרחית, דווקא מקבל אותם בסבבה כששלמה בר והלהקה שלו מגישים אותם במסווה של מוזיקת עולם. אפילו הרשו להם למלא אולמות שעד אז היו די סגורים בפני זמרים שיודעים כמה מיתרים יש לעוּד. למעשה, האלבום השני של הברירה (שנקרא "מחכים לסמסון" כי סמסון, הכנר של הלהקה, תמיד איחר להופעות) הוא הקלטה של הופעה חיה באולם צוותא.

שלמה בר. הופיע בכל אולם בין הקוטב הדרומי לצפוני

בר עצמו נולד במרוקו, והקפיד לשלב בשיריו מזמורי תפילה וסלסולים מרוקאיים. אבל פה ושם יכולת לשמוע גם איזה ויולה, אקורדיון או קונטרבס, מה ששם את הברירה הטבעית במקום קצת אחר. אבל בתכל'ס, למרות שב-35 השנים האחרונות הופיע שלמה בר עם הלהקה שלו בערך בכל האולמות שבין הקוטב הדרומי לצפוני, המקורות שלו הם במקום אחד בלבד: כפר טודרה רבתי. 

זה שהביא את המהפך האמיתי, עם כל הכבוד לבגין

זוהר ארגוב

"רחוק ממני כל הדבר הזה של פרסומת, הצלחה ותהילה. אפילו שהפרסומת מסביבי, אני לא מרגיש אותה. אני ממשיך להרגיש אמיתי, סבבה. זה חדש לי שמזהים אותי, שמצביעים עלי, שניגשים לבקש חתימה. אפילו הילד שלי מספר שבבית הספר מתייחסים אליו בכבוד. אבל תן לי לשיר נכון, למכור את הסחורה שלי, לעשות את שלי, לתת את ההופעה כמו שצריך, ואני לא מבקש יותר" (זוהר ארגוב בראיון לעמוס אורן, "ידיעות אחרונות" 27.3.81)