"אין יום בלי פחד". ביקור במקלט לפליטות בת"א
בצל החשש מגירוש או כליאה חיות במקלט בדרום תל אביב 25 פליטות מאפריקה יחד עם ילדיהן. חלקן נאנסו בדרך לארץ ונאלצו לשלם כופר לחוטפים. "אם הייתי יודעת כמה קשה וטראומטי המסע יהיה, לא הייתי עוזבת", אמרה אחת מהן. פסיכולוגית במקלט: "בושה וחרפה שהנטל נופל על ארגונים ועמותות"
יש מי שעוזר, או לפחות מנסה: כבר ארבע שנים פועל ברחוב ידעיה הפניני בתל אביב מקלט לפליטות הרות או חד-הוריות, בחסות הארגון ARDC (African Refugee Development Center). מאז שהוקם עברו בשעריו כ-250 נשים וכעת מתגוררים בו 25 פליטות ו-24 ילדים בצפיפות שלעתים מגיעה לשבע מיטות בחדר קטנטן, ומנסים לנהל את שגרת חייהם, עד כמה שאפשר.
מטרת המקלט היא לתת מקום מחסה זמני לאמהות חד-הוריות ונשים בהריון שהגיעו במסע התלאות מאפריקה, ולנסות לסייע להן להגיע לעצמאות כלכלית כמה שיותר מהר. ניק שלגמן, הרכז ההומניטרי במקלט, מספר כי במקום מספקים לנשים בגדים, אוכל, מוצרים לתינוקות ומוצרי היגיינה. ילדיהן נרשמים לבתי ספר, והן עוברות הערכות פסיכולוגיות ואף נשלחות לקורסים שיכשירו אותן לעבודה.
שלגמן, בן 30, הגיע לארץ מלונדון ועובד במקלט בשנתיים האחרונות. מלבדו עובדים בארגון כ-40 מתנדבים נוספים, חלקם ישראלים וחלקם הגיעו מאירופה וארצות הברית. רוב התרומות מגיעות מנציבות האו"ם לפליטים, אך ישנם גם תורמים פרטיים, בעיקר מבריטניה, ארה"ב וישראל. למרות זאת, המקלט נמצא במצוקה כלכלית קבועה והוא זקוק לתרומות נוספות באופן מיידי.
"מסע טראומטי"
אחת הנשים המתגוררות במקלט, פליטה מאריתריאה, סיפרה בשיחה עם ynet על הדרך
הקשה שעשתה ללא מים ואוכל כדי להגיע לישראל, וכיצד היא וחברותיה נאנסו ונכנסו להריון וחבריה מתים בזה אחר זה. "לא היה לי מושג כמה קשה וטראומטי יהיה המסע לישראל. אם הייתי יודעת מעולם לא הייתי עוזבת".
הפליטה סיפרה כי היא והאנשים שעמם ברחה ממולדתה נחטפו בדרך מספר פעמים בידי קבוצות שונות, שעינו ואנסו אותה ואת שאר הנשים. לדבריה, עבור שחרורם היא וחבריה למסע נאלצו לשלם בכל פעם אלפי דולרים.
"בסך הכל המסע הזה עלה לי 9,000 דולר ואני חיה עם העול הכבד הזה יום-יום ולא מצליחה לישון בלילות", סיפרה, "אני חייבת כסף למשפחתי, לחברים שעזרו וגם לכנסייה המקומית שגייסה כסף עבורי. הסוחרים האלה לוקחים מאיתנו את הטלפונים הסלולריים ומשתמשים במספרים שיש להם כדי למצוא את המשפחה והקרובים שלנו ולדרוש כופר עבור חיינו. ישנו באמצע המדבר ללא כל מחסה, כאשר שומרים עלינו גברים עם רובים שמכוונים אלינו תמיד".
היא ציינה כי גם חציית הגבול ממצרים לישראל הייתה חוויה קשה וטראומטית. "זה כואב לראות אנשים שאחרי כל מה שעברו מנסים לעבור את הגדרות מהצד המצרי, כשהמצרים יורים בהם ללא אבחנה".
הפליטה, שנמצאת כיום בחודש השמיני להריונה ותהיה אם חד-הורית, סיפרה כי תצטרך לעבוד קשה במשך שנים כדי להחזיר את הכספים שמשפחתה שילמה לסוחרים, ככופר על חייה. בפנייה נרגשת לציבור בישראל היא זועקת לעזרה: "אני מבקשת מכם היהודים, דווקא בגלל מה שעברתם שתבינו את זה. מעל הראש שלי מרחפת גם הסכנה להיכלא בדרום או להיות מוחזרת במצבי למדינה שלי, דבר שישים את חיי בסכנה".
"אין יום שלא עובר שאני לא מפחדת מהסוחרים", הוסיפה, "אם הם ישמעו שאני כאן או שחזרתי לאריתריאה, הם יודעים כיצד לאיים על אחיי ואחיותיי ואיך להקשות יותר על אלו שנמצאים בדרכם מאריתריאה. אני מרגישה שברון לב ואכזבה ממשרד הפנים ומהדרך בה הוא בחר לטפל בבני אדם שזקוקים לעזרה נואשות".
"שני בני אדם על כל מיטה"
דידי מימון, הפסיכולוגית שמרכזת את השירותים הקליניים בארגון, סיפרה כי זה אינו מקרה יחיד וכי רבות מהנשים המגיעות למקלט מגיעות בהריון כתוצאה מאונס שעברו בדרך. "הנשים האלה מגיעות לאחר שעברו עינויים איומים. לא מזמן הייתה לנו כאן אשה שנחטפה על-ידי גברים בקרבת סודן למחנה בו היו 150 גברים והיא הייתה האשה היחידה. במשך חמישה חודשים היא עברה שם עינויים קשים ואונס קבוצתי מתמשך. הצלקות על גופה הן איומות ונוראיות והיא הגיעה לכאן במצב נפשי מדורדר ביותר".
לדבריה, האם הצעירה ביותר שהגיעה למקלט הייתה בת 14 וגם היא כנראה נכנסה להריון כתוצאה מאונס. "אלו שמגיעות בשלבים התחלתיים של הריון כתוצאה מאונס עוברות הפלה, אך הרבה מהפעמים ההריון מתקדם מדי וכבר לא ניתן לבצע הפלה".
מימון כועסת על טיפולן של הרשויות בישראל בפליטות שמגיעות לארץ. "אני חושבת שזאת בושה וחרפה שמדינת ישראל אינה מסייעת וכי כל נטל העול נופל על ארגונים ועמותות. אנחנו מטפלים פה בנשים במטרה שהן יתחילו את חייהן באופן עצמאי ויעזבו את המקלט, אך כל הזמן מגיעות יותר נשים וקצב הנשים שמצטרפות עולה על קצב הנשים שעוזבות".
היא הוסיפה כי הצפיפות במקלט נוראית. "על כל מיטה ישנים לפחות שני בני אדם", סיפרה, "אם כבר מדינת ישראל חתמה על אמנת האו"ם להגנה על פליטים מ-1951 ומכניסה את בני האדם האלה לשטחה, עליה לקחת אחריות עליהם ולסייע להם למצוא קורת גג, אוכל ופרנסה. אנחנו נמצאים היום במצב שאין לנו מספיק מזון, חיתולים, אוכל לתינוקות".
לפנייה לכתב/ת 
