כל יום - ניצולים מחדש

יום הקדיש הכללי הוא אחד משלושה ימי זיכרון לשואה בלוח השנה. שלושה ניצולים מספרים על חשיבות הזיכרון, ועל מלחמת הקיום היומיומית של מי ששרדו מלחמת עולם פרטית

צופיה הירשפלדפורסם: 17.12.10 , 10:10

הניסיון האירופי להשמדת העם היהודי מצוין בשלושה תאריכים שונים: בעשרה בטבת, שאותו קבעה הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי בראשית שנות החמישים, ואותו אנו מציינים היום; תשע שנים אחר כך קבעה הכנסת את כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכחמישים שנה מאוחר יותר קבע האו"ם את ה-27/1 - יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ - כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

התאריכים האלה הם עבורנו, שהרי מי שהיה שם לא צריך שיזכירו לו. "לי יש תאריך פרטי, שהוא יום הזיכרון שלי", אומרת לאה בן יהודה, ניצולת שואה מפתח תקווה. "בי"א בסיוון הגעתי לאושוויץ, ואיבדתי את כל המשפחה שלי, חוץ מאחותי. זה ה'יזכור' שלי. אני לא מסתכלת על התאריך שהרבנות קבעה. אני עברתי הרבה מאוד, ונשארתי בחיים רק כי הקדוש ברוך שמר עלי במיוחד".

לאה מוסיפה כי "על מה שעברתי שם אני לא יכולה לספר לאף אחד, גם לא לילדים שלי. זה חונק אותי. אני חושבת שמאחר ומדובר באבל כל כך גדול, טוב שמזכירים אותו מספר פעמים. כל תאריך שנקבע, עומד בפני עצמו ואי אפשר למחוק אותו. אבל אלה לא ימי הזיכרון שלי".

"שלושת התאריכים חשובים מאוד", אומר רפי פרנק מקיבוץ אילון, ניצול שואה וממקימי עמותת "ילדות אבודה". "נושא הנחלת השואה הוא אחד הנושאים החשובים. את התאריך הראשון קבעה הרבנות, שהיא מוסד מכובד, אבל אינני יודע את מידת השפעתה הציבורית, מה עוד שחלקו של אלוקים בשואה הוא נושא שנוי במחלוקת. העובדה שחיפשו גם מסגרת בינלאומית לציין את האסון שקרה ליהודים, מראה שזה לא רק עניין מקומי. כל אחד מימי הזיכרון לשואה מציין חלק אחר, ונותן לה מקום מכובד בחוויה היומיומית שלנו".

אלה קסלר, ניצולת שואה תושבת רחובות, מחדדת את חשיבותו של יום הקדיש הכללי: "מטרת הרבנות היתה למנוע בלבול, ולקבוע יום אחיד שבו ייאמר קדיש" היא אומרת.

המאבק לא הסתיים

שלושת ימי הזיכרון אולי עושים משהו לזיכרון הקולקטיבי, אבל בחיי היומיום נותרים ניצולי השואה בצל השכחה. אחרת קשה להסביר את העובדה הסטטיסטית ששליש מניצולי השואה חיים בישראל מתחת לקו העוני. אמנם נחקקו מספר חוקים במטרה להבטיח לאלה ששרדו קצבאות, שיאפשרו להם חיים ללא סבל. אולם בפועל הם נאבקים על מנת להשיג את מה שמגיע להם.

לאה, אלה ורפי חברים בעמותת "אביב לניצולי שואה", ששמה לה למטרה לסייע כלכלית למי ששרדו את מלחמת העולם הפרטית שלהם, וצריכים כיום לשרוד את מלחמת הקיום. כ-30 אלף ניצולים נעזרו בעמותה בשלוש השנים לקיומה, והיא העבירה להם כ-40 מיליון שקלים.

"המצב הרע של ניצולי השואה נגזר מאופי החוק שכאילו בא להגן על זכויותיהם", אומר רפי פרנק. "לפי החוק צריכים הניצולים היום - שישים שנה אחרי - להוכיח קשר נסיבתי בין הפגיעה שיש להם, לבין האירועים בשואה. מלבד זאת, טופסי הפנייה מאוד מורכבים, ויש אנשים שלא יכולים להתמודד איתם בעצמם. כל ההתניות והסינון נעשים בצורה מאוד פוגעת, ולעיתים אנשים נדחים בגלל אי הבנות".

"המוסדות מחזיקים את הכסף קרוב לליבם", מסכימה אלה קסנר. "אנחנו נזקקים לארגונים שיילחמו בשבילנו. אני לא יודעת למה זה נעשה בצורה כזו. יש בזה משהו אכזרי. הגיע הזמן שיסתכלו עלינו בצורה אחרת. אף אחד מהם לא יודע מה עבר עלינו, ומה אנחנו נושאים עד היום בליבנו".

"הכי קל ללחוץ את החלשים", מסכמת לאה בן יהודה. "בכל יום נותרים פחות ופחות מאיתנו. באידיש אומרים רצן דאבן, דבר אל הקירות, אז אני אומרת לעצמי שצריך לקבל ולהגיד תודה על מה שיש. רק שלא יהיה יותר גרוע".