צלילים נעימים, צלילים צורמים

פסטיבל ראשון של יצריה אתיופית-ישראלית יוצא מחר (ו') לדרך, וזה הזמן להחזיק לו אצבעות ולקוות שיהפוך למופע שנתי קבוע. לצד שלל הצגות תיאטרון שחלקן זכו לשבחי הביקורת ולפרסים, גם מופעי מוזיקה, ובהם אחד שפשוט אסור להחמיץ, במיוחד אם טרם הקשבתם לאבטה בריהון.

צפו: אבטה בריהון בהופעה

אחרי עשור כמעט, בהרכבים שונים ומפתיעים, בשיתופי פעולה עם נגני עוּד ופסנתר, ביצירה מקורית ובאלתור, כבר אפשר לקבוע כי מדובר בענק מוזיקלי מחשמל, מפתיע, מאתגר ומהנה עד מאוד. בריהון יזכיר לכם את ג'ון קולטריין, ומן ההשוואה הזאת דווקא הראשון יוצא נשכר, מפני שבריהון מביא אל הבמה לא רק שליטה טכנית מופתית וברק של ביצוע, אלא גם - ובעיקר - הצלחה מתמשכת בניסיון למזג בין סולמות מסורתיים אתיופיים לבין חוויית ג'אז מערבית לגמרי, בין מוזיקה עתיקה שלא מוכרת לקהל לבין צליל חלק ומקצועי שאי אפשר שלא להתאהב בו.

ואם כל זה לא מספיק, שמחת העשייה וחוש ההומור המוזיקלי שלו פשוט מדבקים. בפסטיבל, הקרוי באמהרית "הולוגאב" (מכיל הכל) יופיע בריהון לצד פסנתרנית הג'אז המחוננת ענת פורט במופע "אדיס אבבה, ניו יורק, ירושלים". יום ד', 22.12 בסינמטק ירושלים, מהרו לברר אם נותרו כרטיסים.

גבוה ונמוך, טוב ורע

למצעד המקטרגים האוטומטיים נגד "האח הגדול" הצטרף השבוע נתן זך, במסגרת ראיון לגלי צה"ל. זה התחיל בברכות ליום הולדתו ה-80, אבל אצל זך הבלתי צפוי קורה תמיד, ולפיכך זה הפך לכתב אישום חריף נגד אנשים שלא קוראים שירה כי הם עסוקים בצפייה בטינופת הזאת, המסוכנת לתרבות.

אסי וארז. לא (צילום: רועי ברקוביץ')

עם ההגדרה "טינופת" קשה לא להסכים, אבל הקישור בין "האח הגדול" לירידת קרנה של השירה בכלל, ושל שירת זך בפרט, הוא עילה להרמת גבה מנומסת מלווה במבט חטוף בהיסטוריה. בואו איתי לטיול קטן.

הרייטינג של קרבות הגלדיאטורים ברומי היה כה עצום, עד שהמנצחים הפכו לאורחים רצויים בסלונים הכי תרבותיים ברחבי האימפריה. מובן שאיש לא זכר את המתים, אבל נשות האצולה הרומיות ביקשו להתחכך עם המנצחים, במקרה שאי אפשר היה לעשות יותר מזה.

בצד אלה, אהבו הרומאים את הפנטומימאים שלהם - שחקנים שהלעיגו במחוות פיזיות גסות על כל מה שזז, ולעומתם, הדאחקות של ערוץ 2 בימינו הן שיא של עידון ותחכום. והנה, בצד אלה פרחה באין מפריע שירתם של קאטולוס והוראציוס ווירגיליוס, ואפילו אובידיוס (עד שיצא לגלות) - ולעתים קרובות התקיימה חפיפה בין הצרכנים של תרבות גבוהה ומופעים פופולריים נמוכי-מצח.

מופעים פופולריים לצד תרבות גבוהה (מתוך "גלדיאטור")

בלונדון של ימי ג'ון דאן ולבונדון של שייקספיר כאחת, המופע הפופולרי ביותר להמונים היה ההוצאה להורג. לגמרי בחינם, על בסיס מקום פנוי, צבאו אלפים ועשרות אלפים על הכיכרות בהן התקיימו תליות ציבוריות. וזה מה שהפריע לשירת הנצח של דאן ולמחזאות של שייקספיר לפרוח? ממש לא: ייתכן שהצרכנים כבר לא היו אותם צרכנים, אבל לשירה ולמחזאות הרצינית היה ערך חברתי בלתי מבוטל, הגם שיועדו מלכתחילה לקהל אנין יותר מזה שהריע לתליינים.

הייתי יכולה להכביר בדוגמאות מכל תקופה היסטורית שתבחרו בה, אבל באמת לא צריך. בעידן המודרני, שירה מילאה איצטדיונים בעיקר במשטרים טוטאליטריים. שירה מודרנית, שהפנתה עורף לטעמו של הקהל ופנתה לעסוק בעיקר בעצמה ובלשון, כבר אינה מצליחה לסחוף המונים - וזה בסדר גמור. היא לא צריכה לסחוף אותם, היא לא נועדה לשם כך, ואם משהו מן התרבות הפופולארית מאיים עליה, זה בעיקר הדימוי הלא-קומוניקטיבי שנוצר סביבה ושאותו באמת צריך לקעקע, אבל לא ב"אח הגדול", ולא בגללו.

געגועיי לאוסטן

אם תפתחו את "גוגל" בשעות הקרובות, תמצאו שם איור כמו-ויקטוריאני המוקדש ליום הולדתה ה-235 של ג'יין אוסטן. "גאווה ודעה קדומה" ו"תבונה ורגישות" קופצים מיד לזיכרון, אבל המורכב, הארוך, הקודר והמעניין מכל הרומנים שלה, עדיין ממתין לתרגום עברי חדש.

לינור. עשי בה מה שצריך (צילום: ירון ברנר)

"מנספילד פארק" אמנם תורגם כבר, פעם אחת בידי אהרון אמיר ופעם בידי טלה בר - התרגום שלה נקרא "פארק מנספילד" - אבל לצד השניים האלה יש מקום לעוד אחד, קצת יותר עדכני בגישתו לאוסטן ואפילו קצת יותר מאוהב בה, וזה הזמן לקוות שעירית לינור תעשה בו את מה שעשתה ל"גאווה ודעה קדומה" בתרגומה המצוין, ותהפוך את "מנספילד פארק" לספר שלא רק שמענו עליו, אלא גם רצנו לקרוא.