סכסוך לדורות בנבי סלאח: "ילדינו יסבלו? גם אתם"
בכפר שליד רמאללה, שהפך למוקד העימותים האלימים ביותר בין כוחות הביטחון למפגינים, מציינים שנה לפרוץ המאבק. סכסוך על מי מעיין הפך לחוד החנית של המחאה הפלסטינית: "אם לא נצליח, הילדים והנכדים ימשיכו"
כמעט שנה חלפה מאז פרץ העימות בין המתנחלים מנווה צוף לשכניהם הפלסטינים מהכפר נבי סלאח,
על השימוש במימיו של מעיין מקומי הנובע באזור רמאללה. מה שהחל כוויכוח נקודתי הפך במהרה לזירת התגוששות קבועה בין התושבים המקומיים, שזכו לשחקני חיזוק בדמות פעילי שמאל ואנרכיסטים מישראל ומהעולם, לבין כוחות הביטחון.
כבר חודשים ארוכים שמדי יום שישי משתתפים בהפגנות במקום עשרות פעילים. מה שמייחד את הזירה היא העובדה שבשונה מהמצב בבלעין ובנעלין, שם מתמקדת המחאה במאבק בגדר ההפרדה, את אדמות נבי סלאח איש לא חצה במכשול ולמעשה, לא מפריד בין הנצים אף לא סנטימטר אחד.
"נוהל שישי" בנבי סלאח. אבנים עד לשעות הערב (צילום: גיל יוחנן)
בגלל תנאי המקום, סיגל לעצמו העימות בין כוחות הביטחון לבין תושבי הכפר ותומכיהם אופי חזיתי יותר. פעמים רבות הוא אף נגרר למרדפים בנוסח "חתול ועכבר" בין הלוחמים לבין המתפרעים, שמצליחים לחמוק מזירת ההתגוששות ומאלצים את הראשונים להיכנס ממש אל בין בתי הכפר במשך שעות ארוכות.
זו אולי הסיבה שבתום כמה חודשים של מאבק בלתי פוסק, גרפו ההפגנות בנבי סלאח את התואר המפוקפק של הקשות והאלימות ביותר שמתנהלות היום בגדה. בסוף השבוע האחרון הצטרפנו למפגינים כדי לנסות ולראות את זווית המאבק מעיניהם, שבועיים אחרי סיור דומה שערכנו באזור עם כוחות צה"ל הפועלים דרך קבע בגזרה.
תולדות העימות בנבי סלאח
הכול בגלל מעיין
עלי ואקד
החיכוך בכפר התהווה בעקבות טענות התושבים כי מתנחלי נווה צוף ניסו להשתלט על אדמותיהם. במרכז המחלוקת עמד מעיין אחד ששני הצדדים עשו בו שימוש
סמח"ט בנימין, סגן-אלוף שחר שטרית, מנהל מקרוב את פיזור ההפגנות בכפר מדי שבוע בניסיון למזער את מספר הנפגעים. לשם כך, הוא הנחה את חייליו להעדיף ירי גז מדמיע לעבר המתפרעים ולצמצמם ככל האפשר את השימוש בכדורי גומי.
אם בכל זאת לא נותרה ברירה אחרת, הוא אומר, נורים כדורי הגומי מבין כוונותיו של צלף - כדי להבטיח שהפגיעה תהיה מדויקת במיידי האבנים עצמם ולא במי שנמצא בסביבתם. אבל למרות הניסיונות הכנים והמאמצים הגדולים, הופכת המציאות הקשה בשטח את הדברים לקשים הרבה יותר.
אין מקלט
11:30 בבוקר. רגע לפני הצהריים, מתאספים עשרות במסגד היחיד בנבי סלאח לתפילות יום השישי. השקט שלפני הסערה מופר מיד עם סיומן, כשמבית התפילה המוסלמי יוצאים המתפללים, מלווים בתומכיהם מישראל ומהעולם, לתהלוכת מחאה - אל מול כוחות מג"ב וצבא שנערכו מולם לתחילתו של הריטואל האלים מבעוד מועד.
כמעט "לפי הספר", מתפתח מפגן המחאה לידויי אבנים שסוללים עד מהרה את הדרך הישר לעימות עם כוחות הביטחון - שלרוב בא אל קצו רק בשעות הערב. החיילים ושוטרי משמר-הגבול נכנסים ממש אל תוך בתי הכפר, מסיירים בין הסמטאות ומשיבים בירי ממטולי גז מדמיע, ולעתים גם ברימוני הלם וכדורי גומי, לעבר כל קבוצת נערים שיידתה אבנים ונמלטה מאימת הלוחמים.
נבי סלאח כולו הופך לזירת מלחמה גודלה אחת, כשמכל עבר ממלא הגז את בתי התושבים, החצרות והחדרים. רימונים תועים מפלחים מדי פעם את חלונות הבתים ומתפוצצים ממש בתוכם, במה שהופך למציאות שבה לא יכול למצוא איש מבין התושבים שם מקלט. לא משנה אם מדובר במיידה אבנים רעול פנים, פעוט בן שלוש או כל תושב אחר שאינו מעורב בעימותים - כולם, בסופו של דבר, נושמים את הגז.
הגז לא פוסח על איש. הלוחמים בין בתי נבי סלאח (צילום: גיל יוחנן)
הסיטואציה שמלווה בשנה האחרונה את נבי סלאח אינה נוחה לאף אחד מהצדדים. שום גורם בצבא אינו מעוניין לפגוע באזרחים חפים מפשע, אך הדרך לדאוג לכך שהגז יגיע אל נחיריהם של המתפרעים בלבד עדיין לא אותרה, וספק אם אי פעם תמצא. מצדו השני של המתרס, מתקשים גם המפגינים להמשיך את מחאתם על גזל אדמותיהם בדרך שונה.
בין לבין חילופי ההאשמות, חיים תושבי נבי סלאח בין הפטיש לסדן, במציאות של מלחמה בלתי פוסקת. בדרך וככל שהמצב רק הולך ומחמיר, הם מפתחים שנאה תהומית לישראל ולכל דבר שמזוהה עמה.
"אם לא תגיעו לשלום, מה שיקרה בסופו של דבר הוא שאבו-מאזן יכריז על פירוק הרשות, יחזיר את השטחים לשליטה ישראלית וכך תיסלל הדרך להתנגדות לכיבוש בכל האמצעים", הזהיר מחמוד תמימי, דודו של ראש מועצת הכפר. "אם הילדים שלנו יסבלו, גם הילדים שלכם ימשיכו לסבול".
קשה לנשום. נבי סלאח אפוף גז מדמיע (צילום: גיל יוחנן)
בעיני תמימי, למרות שהמחאה בנבי סלאח נולדה בעקבות השתלשלות אירועים מקומית באופייה, היא נושאת כיום על נס את המאבק הפלסטיני כולו נגד ההתנחלויות ונוכחות ישראל בשטחים.
"אנו לא מפגינים רק בגלל האדמות שנגזלו מאתנו, אלא על הכיבוש בכללותו. עליכם להשיב לנו את האדמות ולחזור לגבולות 1967, כדי שנוכל להקים מדינה פלסטינית עצמאית", הסביר תמימי. "אנו רוצים שלום ורוצים לגדול יחד, אבל רק מתוך כבוד הדדי ולאחר שתהיה לנו מדינה משלנו. הכיבוש והשליטה שלכם בעם אחר לא טובה לאף אחד, גם לא לכם".
"אם אני לא אצליח, ילדיי ונכדיי ימשיכו להיאבק"
תמימי הסביר כי הקיפאון המדיני וחיי היום-יום הקשים שמתלווים אליו אינם מותירים לו ולאנשיו כל ברירה אחרת. "אני לא יכול לגדל את הילדים שלי כשאתם שולטים על כל תחום בחיי, עוצרים את אנשינו בלילה ויורים בהם ביום. אם זה המצב, אני מעדיף להמשיך להתנגד. אין לי מה להפסיד, ואם אני לא אצליח - גם ילדיי ונכדיי ימשיכו להיאבק. הישראלים צריכים להבין שהם לא יצליחו לשבור אותנו. אין פתרון אחר מלבד פירוק ההתנחלויות וחזרה לגבולות 1967. רק ככה נוכל לאפשר לילדינו עתיד טוב יותר וחיים בשלום ובשיתוף".תושבי הכפר והאנרכיסטים שמסייעים להן בהפגנות מפנים את האצבע המאשימה לאלימות הבלתי פוסקת לעבר החיילים. אבל המצב בשטח קשה וסבוך הרבה יותר. בין הצדדים אין שום אמון בסיסי או רצון לנהל דין ודברים, ומנגד מורגשת היטב השנאה באוויר.
התקשורת ההדדית בין כוחות הביטחון לבני התושבים בנבי סלאח מתנהלת בעיקר בהשלכת אבנים ובפיזור גז מדמיע, שנראה שהספיק כבר לחלחל עמוק אל מעבה האדמה שם. בו ספוגה האדמה ורווי האוויר. סוף השבוע האחרון בכפר היה שקט באופן יחסי, אולי כי נוכחותנו שם הביאה את שני הצדדים להימנע מלחצות את הקווים האדומים.
למרות הכל, קשה היה להתעלם מתמונותיו של רעפט בר רופי, צעיר בן 24 מהכפר, שותת דם - לאחר שנפגע מירי מטול גז שפגע בראשו ממש בסוף ההפגנה. מאוחר יותר, הוא פונה במצב קל לבית החולים ברמאללה.
לפנייה לכתב/ת 
אדמה ספוגה בדם. הפצוע בהפגנה
צילום: גיל יוחנן
מדברים באבנים ורימונים. נבי סלאח
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
