מגלה את היומיום דרך המצלמה

מזה יותר משלושים שנה נודד אלכס ווב ברחבי העולם עם המצלמה שלו. הוא הגיע להאיטי, הרפובליקה הדומיניקנית, מכסיקו, קובה, הודו, טורקיה, אפריקה ודרום אמריקה. כל מה שהצלם האמריקני הנודע מחפש הוא רסיסי מציאות, רגעים קטנים שבעדשה שלו מקבלים ביטוי גדול ויתכן שמשמעותי יותר מכל ספקטקל מרהיב אחר. בסוף השבוע הביאו אותו מסעותיו עד לישראל, לכאן הגיע כאורח אורח התערוכה לצילומי עיתונות שבמסגרתה מוצגות התערוכות World Press Photo הבינלאומית והגרסה הישראלית, "עדות מקומית", שמוצגת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב עד ל-15 בינואר.

פלאנט סיטי, פלורידה, 1989 (צילומים: אלכס ווב)

"אני נמשך לחיי היומיום", אומר ווב בן ה-58 בראיון ל-ynet. "אפילו בהקשר של אירועים גדולים, ובפעמים הספורות שאני מוצא את עצמי בכאלה, אלו הם האירועים השגרתיים הזעירים הצדדיים שמסקרנים אותי".

מה העלת בעדשתך במהלך הביקור בארץ?

"לא התחלתי שום דבר משמעותי בפרק זמן קצר כל כך, אבל אני מסוקרן. יתכן שאגיע לכאן שוב כדי לעבוד. הרעיונות שלי עדיין לא מגובשים, אבל אחת האובססיות שלי כצלם זה גבולות".

יש גבול

המשיכה של ווב לגבולות באה לידי בטוי גם בעיסוק הנרחב שלו באיזורי הספר של ארצות הברית, ומדינות שנמצאות מעבר לטרטוריה הגיאוגרפית של המדינה, אך מושפעות ממנה כל כך - לטובה ולרעה: מכסיקו, קובה, האיטי ומדינות אחרות. כמה שהן קרובות לענק האמריקני, כך הן רחוקות ממנו מבחינת החוסן הכלכלי והחברתי ובוודאי בחיי הרחוב. הפערים הללו הם שמושכים את ווב למדינות האלה שוב ושוב.

יאווסה, פנמה, 2004

קובה, 1993

"ביליתי שלושים שנה בתיעוד של הגבול בין ארצות הברית למכסיקו", הוא מספר. "קשה להסביר למה בחרתי כיוון מסוים כצלם, אבל ברור שהקירבה הגאוגרפית לארצות הברית שיחקה תפקיד. ברור גם שהרצון לא לצלם רק בארצות הברית היה חשוב לי.

האיטי, 1986

"במהלך שנות ה-70 מצאתי את עצמי במבוי סתום כצלם. ניסיתי לקלוט מבחוץ את הנוף החברתי האמריקני. קראתי את ספרו של גראהם גרין 'הקומיקאים', שעלילתו מתרחשת בפאפא דוק שבהאיטי. זה הסעיר והפחיד אותי. החלטתי ללכת להאיטי - צעד ששינה את חיי כצלם ואדם. התחלתי לחקור עולמות אחרים שבהם, כמו בהאיטי, חיים את החיים ברחובות - שונה בתכלית מהאפור-חום המרוסן במחוזות ילדותי בניו אינגלנד".

האם הצילומים שלך נושאים תכנים פוליטיים?

"אני חושב שיש כמה אלמנטים פוליטיים שנוכחים בעבודה שלי. אני קורא לזה 'sociopolitical rumblings' ('שמועות סוציופוליטיות'). שלא כמו תיעוד רגיל של צלם או עיתונאי, עבדתי כצלם רחוב ובחנתי את העולם באמצעות מצלמה, תוך מתן אפשרות לקצב של החיים ברחוב להוליך אותי ולהעשיר את העבודה.

סיטה סולה, האיטי, 1986

האיטי, 1986

"כל תובנה, בין אם סוציופוליטית, תרבותית או אסתטית, שקיבלתי בנוגע לדברים שצילמתי לאורך השנים, לא באה מתוך דעה קדומה אלא מתוך שיטוט ברחובות. לפעמים, אני מרגיש שהרחובות יכולים להיות הדבר שמרמז על השינויים הסוציופוליטיים שבדרך".

המציאות מהממת

ווב, שעבד עבור מגזינים כמו GQ ,Time והניו יורק טיימס, הציג באינספור מוזיאונים וזכה בשלל פרסים בינלאומיים, הגיע ארצה ביום חמישי ויעזוב הערב אחרי ימים עמוסים פעילות. לצד שיטוטיו בתל אביב ובירושלים בחיפוש אחר זוויות מעניינות ורגעים מתוך ההוויה הישראלית, השתתף גם בהרצאה פתוחה לקהל ומפגש עם צלמים מקומיים במסגרת פעילויות "World Press Photo" ו"עדות מקומית" (אותן מלווה ynet מאז תחילתן לפני שמונה שנים).

איסטנבול, 2001

"שהיתי בארץ ימים ספורים ויש גבול למה שאני יכול לגלות", מודה ווב, רגע לפני עזיבתו. "הסתובבתי קצת, ושוחחתי עם צלמים מקומיים על עבודתם. מה שהיה מעניין במיוחד, אם כי לא באמת מפתיע, זה שבמדינה שמתמודדת עם סוגיות כבדות ומסובכות בעלות השלכות רציניות, הם (הצלמים) מזינים את כל הדיון התקשורתי. למשל, אני הייתי מופתע מכך שרוב העבודה של הצלמים איתם נפגשתי עוסקת בסוגייה הפלסטינית.

"זה גרם לי לתהות על מערכת היחסים בין עיתונות לאמנות במקומות שבהם יש סוגיות קשות שכאלה, שמצריכות התמודדות. איך צלמים יכולים להדגיש נושאים מסובכים וקיצוניים במיוחד, בלי להמם את עצמם או את הצופים בהם? האם ניתן בכלל לגעת בזה מדרך אחרת? בכמה רמות, הנושאים האחרים מתחילים להיות לא רלוונטים".

מכסיקו סיטי, 2003

הוואנה, קובה, 2000

ווב מספר כי השאלה הזאת התחדדה בראשו במהלך קריאת ספרו של דויד גרוסמן, "הזמן הצהוב". "במהלך הקריאה עלה משהו שהזכיר הסופר הדרום אפריקאי ג'ון מקסוול קוטזי, בהתייחס לדברי פרידריך ניטשה, שאמר 'יש לנו אמנות, כדי שלא נמות ממציאות'. קוטזי סיפר: 'בדרום אפריקה יש יותר מדי אמת עבור האמנות להאחז בה. אמת שמהממת וסוחפת איתה כל פעולה של דמיון'".

האמת הזו נוכחת בכל רגע בחיינו וגם בחיי ווב, אולם הוא מודע לכך שאפילו המצלמה שלו לא יכולה להכיל אותה - לא כדיווח, וגם לא כיצירת אמנות.

סאן ייסדרו, קליפורניה, 1979

"אמת ויופי הם מושגים טעונים מדי בשבילי מכדי שאשתמש בהם. אני פשוט מגיב לעולם עם המצלמה. ברמה אחת זה סוג של דיווח,

אבל דיווח מהסוג האישי והפרשני. ברמה אחרת, זה סוג של אמנות, אבל אמנות שיש לה קשר ישיר ומיידי לעולם הפיזי. אולי זוהי עבודה שהיא גם דיווח וגם אמנות, ואולי אף אחד מהם".

האם החיפוש אחר הרגעים הקטנים לא הופך לאובססיה, גם כשאתה חווה את היומיום השגרתי שלך?

"נדיר שאני נושא מצלמה כשאני בביתי בניו יורק, אלא אם כן אני יוצא מלכתחילה לצלם. כשאני מצלם אני צריך להתרכז בעבודה, להישאר ער למה שקורה סביבי. אני לא יכול סתם לעשות את זה על הדרך".

• התערוכה לצילומי עיתונות תציג במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב עד ה-15 בינואר.