כל הסיבות הטובות לא לצפות

לכותרת הסרט "כל הדברים הטובים" ("All Good Things") יש אפקט אירוני כפול. הראשון מכוון: אין בעלילת סרט חביבות אופטימית, אלא עיסוק בתוצאותיה האומללות של מערכת יחסים בין אישה צעירה וגבר המתגלה כמעורער בנפשו. השני מצער: הניסיון של במאי הסרט, אנדרו ג'ראקי, להתבסס על דמויות אמיתיות ואירועים שהתרחשו, למזג את היתרונות של קולנוע עלילתי ותיעודי, מסתכם בחוסר הצלחה משווע משתי הבחינות.

ג'ראקי מוכר בעיקר בזכות סרטו התיעודי הראשון והמצוין "לתפוס את הפרידמנים" (2003). כמו בסרט ההוא גם הפעם הוא נמשך לעיסוק בסודות האפלים של משפחה ניו-יורקית. ב"פרידמנים" היו אלו חשדות כבדים למעשי פדופיליה, סודות והדחקות במשפחה מקרב המעמד הבינוני. ב"כל דברים הטובים" יש דינמיקה של אכזריות בין דורית, הידרדרות נפשית, אלימות והדחקה במשפחה מהמעמד הגבוה.

חרף שינוי שמות הדמויות, ברור כי העלילה מבוססת באופן הדוק על דמותו ומעלליו של רוברט דורסט, בן למשפחה עתירת הון בעסקי הנדל"ן הניו-יורקים, שככל הנראה רצח את אשתו הראשונה קתלין ב- 1982 ו-ידידה שלו בשם סוזן ברמן ב-2000. קטילה שלישית של שכן בשם מוריס בלאק בוצעה בוודאות על ידי דורסט כשחי בטקסס בשנת 2001.

הפרשה האחרונה הגיעה לבית משפט, אך המושבעים הגדירו את המעשה כ"הגנה עצמית" והוא נשלח לארבע שנות מאסר על שורת עבירות זניחות, שנבעו ממעשיו בפרשה זו. בהתחשב בחשדות הסבירים לגבי בריאותו הנפשית של דורסט בשנים אלו (בתקופה זו הוא נהג להתחפש ל"דורותי" אישה אילמת בפאה בלונדינית), פסק הדין היה מפוקפק שבעתיים.

דוקו-סנסציה

חומרים סנסציוניים אלו מהווים את הבסיס לעלילה, כאשר השמות המרכזיים מוחלפים, וניתן חופש להעלות ספקולציות לגבי האירועים. דורסט הפך לדיוויד מרקס (ריאן גוסלינג) וקתלין לקתי (קירסטן דאנסט). למרות המסגרת של קולנוע בדיוני המזמינה עיצוב מלודרמטי, ג'ראקי חותר לשמירה על התבוננות "דוקומנטרית" ומאוזנת בדמויות כבני אדם. כתוצאה מהחלטה זו נפגעת היכולת של הסרט לערב רגשית את הצופים במתרחש על המסך.

גוסלינג כדיוויד מרקס ב"כל הדברים הטובים"

השימוש בתהליך חקירה משטרתי (על ידי חוקר שאת פניו איננו רואים) משרטט את הפרופיל הפסיכולוגי של מרקס, ומתווה ניסיון למצוא בילדותו את מקור בעיותיו הנפשיות. התאבדותה של אימו, וחיים תחת אב תובעני וסמכותי (פרנק לנג'לה), החרדה שלו מפני הפיכתו לאב בעצמו ותחושת אובדן השליטה על יכולתו לעצב את חייה של אשתו הצעירה. למרות כל אלו יש תחושה שהפרופיל אינו "נדבק", אינו מצליח להסביר את האדם ופעולותיו – גם ברמת הספקולציה.

למעלה משני שליש של הסרט עוסקים בחיי הנישואים של דיוויד וקתי, ותהליך ההידרדרות שבו היא, בת המעמד הבינוני נמוך, מגלה בהדרגה את השיבוש הנפשי בבעלה. חלק זה מזכיר לא מעט סרטי בעלים פסיכוטיים ("לשכב עם האויב", או "עד כאן"), אך ללא רצון להסתמך על הפרזות מלודרמטיות נדרש דיוק במשחק ובתסריט בכדי לעורר עניין במתרחש. במבחן התוצאה הסרט כושל בכך.

מי מבולבל? הדמות או העלילה

השליש האחרון של הסרט, הקופץ לאירועים בשנת 2000 ואילך, נותר מבולבל לחלוטין מכיוון שהדברים מוצגים כסדרה של אירועים שהקשר ביניהם לא ברור - גם ברמת הספקולציה. יתכן שזו הדרך בה חשב ג'ראקי שהוא מבטא את הקריסה בחייו ובנפשו של דורסט/מרקס בתקופה זו, אבל הבלבול ואיבוד העניין מעידים על הפער בין הכוונה למימוש. יתכן וגישה זו היתה עובדת טוב יותר בסרט תיעודי, אך היא ליקוי מהותי בקולנוע עלילתי.

גוסלינג ודאנסט. אחד נופל, שניה לא מתרוממת

גוסלינג, מי שנחשב לאחד השחקנים הצעירים הבולטים בהוליווד, מפתיע בעבודה לא מעניינת, דווקא בעיצוב של דמות, שקל באופן יחסי, לנעוץ בה שיניים. למרות שהוא מגלם את הדמות המרכזית, דווקא על שותפתו לסרט, קירסטן דאנסט, מוטל עיקר הנטל בהיותה הדמות שאמורה להיות המוקד הרגשי של הסרט (לפחות עד היעלמותה).

דאנסט, שזכתה בעשור האחרון לחשיפה בתפקידה מרי ג'יין בסדרת סרטי "ספיידרמן",

כשלה בניסיונותיה לפתח קריירה משגשת גם כשחקנית בסרטים בעלי משקל סגולי משמעותי יותר "(אליזבתטאון", "מרי אנטואנט"). השנתיים האחרונות בחייה היו בסימן של התרופפות נפשית ובעיות שתייה, שתועדו והובילו לטיפול בגמילה.

עכשיו, כש"ספיידרמן" כבר לוהק מחדש, לדאנסט יש את החופש להתחיל ולארגן את הקריירה שלה כרצונה. הבחירה בפרויקט דל תקציב התובע התמסרות נפשית מהווה בחירה נכונה ברמת העיקרון. אך בגלל חולשתו הכוללת של הסרט, ישועתה כשחקנית לא תצמח מפרויקט זה.