דודי בוסי קרא את אלן קאר. האם הצליח להיגמל?

ספריו רבי המכר של אלן קאר, "הדרך הקלה להפסיק לעשן" ו"הדרך הקלה לשלוט באלכוהול‭,"‬ מגיעים לפתחי בזמן שאני מרותק למיטה, מצונן קשות, משתעל את עצמי לדעת. עף על תה עם לימון וג'ינג'ר, עף על סירופ נגד שיעול, עף על גלולות נגד הצטננות, וכמו דביל - עף גם על סיגריות. לא יכול שלא להושיט את היד אל החפיסה לאחר לגימה נוספת מכוס התה.

עישון הוא ההתמכרות הכי קשה שלי. כריכתו האחורית של "הדרך הקלה להפסיק לעשן" נושאת הבטחה שנראית לי מפוקפקת. כותרות המשנה זועקות שהפסקת העישון תהיה "מיידית, לתמיד, ללא שימוש בכוח רצון, מבלי לסבול מתסמיני גמילה, מבלי לעלות במשקל, מבלי להשתמש בטכניקות הפחדה, בלי גלולות, מדבקות או גימיקים אחרים‭."‬

יותר מפעם אחת ניסיתי להפסיק לעשן. תקופות הגמילה היו קצרות ומלאות ייסורים, מלוות בכל החולות הרעות שאלן קאר מבטיח להעלים. באחד הפרקים הראשונים הוא מעלה טענה מוכרת - עישון מתחיל בעצם מתוך פוזה של נעורים. אצלי זה היה הרבה לפני גיל ההתבגרות.

סחבק עף למעלה כמו עיט 

רחוב יקותיאל שכונת התקווה. אחר הצהריים. סחבק בן השבע יושב משועמם על המדרכה הסמוכה לחצר הבית, מביט בעוברים ושבים. גבר בבגדים בלויים חולף לידי, מוצץ שכטה ארוכה ואחרונה ומשליך את הבדל. סיגריית אסקוט. היה לה ריח מיוחד, שונה משאר הסיגריות שהיו אז פופולריות - רויאל, טיים, נלסון ושרתון. הבדל במרחק מטר וחצי ממני. מביט שמאלה, ימינה וגם לאחור, לוודא שאמא לא צופה בי מהחלון - השטח בטוח. קם ומרים את הבדל. נותן מציצה, מרגיש את העשן הריחני והחריף ממלא את חלל הפה. שואף ונושף שוב. הפה מתמלא בטעם גן עדן. בולע את הרוק וחש בסחרור קל. משליך את הבדל וחוזר לשבת. הסחרור, או יותר נכון - הריחוף, נשאר איתי למעלה מדקתיים. כל העת אני בולע רוק בטעם טבק חרוך.

נותן עוד מבט לאחור ומצפה לעובר אורח נוסף. גברת משופמת נכנסת לרחוב הצר, בידה האחת סל פלסטיק עמוס מצרכים, בשנייה סיגריה. היא חולפת לידי. אני מביט בסיגריה. לא נותר בה הרבה. קם ועוקב אחרי המשופמת. לאחר כעשרים מטרים היא משליכה את הבדל על האספלט המצולק. אני מתקרב. מבטים לשמאל ולימין, לאחור ולפנים - איש לא צופה בי. אני מרים את הבדל ומוצץ אותו עד תומו. איזו סאטלה. תענוגות. זהו, אני מחליט, היום אני מפסיק עם הבדלים ועובר לדבר האמיתי.

"מגיל חמש אבא נהג להשקות אותי בקטנה" (צילום: עמית מגל)

מפשפש בכיסים. הם ריקים. חוזר הביתה ומפלח מהארנק של אמא מטבע של חצי לירה. יוצא לעבר המכולת של אליעזר הפרסי ברחוב התקווה ההומה. חלל קטן ומצחין מריח חלב שהחמיץ. אליעזר מוכר סיגריות בודדות. אני אומר לו שעליזה השכנה ביקשה שאקנה לה סיגריה טיים וקופסת גפרורים. הוא לא שואל שאלות, לוקח את המטבע ושם בידי סיגריה, גפרורים ועודף של חמש אגורות.

מכונית מוסטנג קבריולט נוצצת חולפת באיטיות בכביש. על ההגה יחזקאל אסלן, מלך עברייני השכונה. מתוך הטייפ של הרכב בוקע שירו של נתן כהן, "שיר המסטול‭,"‬ בביצוע המסולסל של חופני כהן: " סחבק עף למעלה כמו עיט, לא חשוב מקום או זמן, בלי אבק ובלי עשן, בלי חבר חמדן או בית ממושכן‭"...‬ אני מביט ביחזקאל הגבר-גבר ותוחב את הסיגריה לכיס.

ששון צלקות, המבוגר בחבורה, מגיע למכולת ומכפכף אותי. אני משפשף את העורף שהאדים ואומר לו בגאווה שקניתי את הסיגריה הראשונה שלי, מוציא אותה מהכיס ומניף אותה מול עיניו. הוא שולף מצית זיפו שגנב שבוע או שבועיים קודם מהחנות לצורכי עישון של אלברט פייפ בכביש הראשי. אני מסרב, עדיין מפחד לעשן מול עיני המבוגרים. פוחד שמישהו ילשין לאבא.

ששון שולף מהגרב חפיסת נלסון, מצית לעצמו אחת ואנחנו הולכים לגן התקווה שבמזרח השכונה. בדרך לשם מתנגן בראשי פזמון השיר שבקע מהמוסטנג של אסלן. אני מתחיל לזמזם אותו ואחר כך לשיר בלחש: "ידיים בכיסים קרועים, עבר סגור נעול, עם גיטרה, בלי הבררה שלהם - אני מסטול‭."‬ ששון מצטרף לשירה.

מגיעים לגן, מסתתרים מאחורי השיחים, אני מדליק את הסיגריה. זהו, אפשר לומר שהילדות נגמרה. עכשיו סחבק גבר. ששון מאשר שיש כאן סוג של גדילה, אבל עד שלא אשים זין ואעשן מול כל העולם אני לא איחשב גבר אמיתי. הוא לא מצליח לערער בי את תחושת האופוריה. בדרך חזרה אני מרגיש שכולם מסתכלים עליי ויודעים, כמו בפעם הראשונה שעשיתי סקס, כמה שנים טובות אחר כך. גם אז התהלכתי בתחושה שכולם מביטים בי בהערצה, יודעים שאיבדתי את בתוליי.

שבת בבוקר. אבא מעיר אותי ואת שני אחיי. הולכים לים. חוף פרישמן. הוא יושב עם הג'מאעה שלו, צופה בנו משתכשכים במים הרדודים. בשעה 12 בדיוק נשמעת השריקה הקבועה שלו, כמו קריאה של תרנגול. הוא, הג'מאעה, האחים שלי וסחבק בדרך ל"המוזג" - מסעדה מזרח אירופאית ברחוב בן יהודה. אי אפשר להאשים את אבא או את חבורתו באהבת יתר לגפילטע-פיש או רגל קרושה. על שולחנם הגדול נערמות כוסות בירה מחבית וצלוחיות בוטנים וגרגירי חומוס. את חבורת הילדים הם שולחים לסניף הבורגרנץ' הסמוך.

אחרי ההמבורגר אני נכנס חזרה ל"המוזג‭."‬ כמו בטקס קבוע, אבא מזמין לי כוס קטנה של בירה. מגיל חמש נהג להשקות אותי בקטנה.

"מצית סיגריה נוספת ועובר לספר שעוסק באלכוהול" (צילום: עמית מגל)

לא שופט 

אותו על כך, חלילה - המודעות לא הייתה מפותחת כמו היום. אהבתי את הטעם של הבירה וכמובן את התחושה הנעימה שעשתה לי בגוף ובנשמה. בבר מצווה שלי, שנערכה בכותל, שתיתי שלוש פחיות אמסטל. בגיל 15 התחלתי לפקוד ברים.

מאז חיי אפופי עשן סיגריות ואדי אלכוהול. הסיגריות פותחות איתי את העיניים בבוקר, את האלכוהול אני עושה בערבים. מודע לנזק הכבד שאני עושה לעצמי, אבל לא מצליח להיגמל לאורך זמן. לפני כ‭15-‬ שנה, כשלמדתי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, הפסקתי לשתות. הלכתי לפגישות של ה‭,AA-‬ אלכוהוליסטים אנונימיים, למדתי את 12 הצעדים. חלק מחברי קבוצת התמיכה הרימו גבה מעצם נוכחותי. כשבאתי לשם לראשונה סיפרתי שאני שותה כמה בירות מדי יום. בתגובה חלקם טענו שאני כלל לא אלכוהוליסט אלא שתיין חברתי.

אבל במשך כל התקופה הסחית הזאת לא היה יום שלא חשבתי על דרינק. הכמיהות לא שככו עם הזמן, להפך, הן רק התעצמו. הלילות היו משעממים עד מוות. התרחקתי מחברים שהיו פרטנרים קבועים לשתייה. לא הכי התחברתי לחברים החדשים מקבוצת התמיכה. הם היו מבוגרים ממני בהרבה ודיברו בסיסמאות מתוך הספרות המקצועית של התוכנית. הבדידות לא הייתה פשוטה. גם חיי המין שלי הצטמצמו למינימום שלא הכרתי עד אז. לא כיף לעשות סקס בלי אלכוהול, ממש לא כיף. כשהוא במידה סבירה, אלכוהול מעצים את התשוקה ומעכב את השפיכה.

אחרי שנה ושמונה חודשים הרמתי ידיים וחזרתי לאחד משני החברים הטובים שלי. מאז היה לי ניסיון נוסף, בזמן צילומי "מחוברים‭,"‬ אבל אחרי חמישה ימים מדכאים ויבשים חזרתי להרטיב את חיי.

חבר, אתה חופר 

ערימות טישו גודשות את הפח הקטן שלצד מיטתי. אני שוב משתעל, שיעול קשה. יחד עם זאת פוזל לעבר חפיסת הסיגריות. שלוש שעות מאז שהתעוררתי. למרות הקריאה בספר והשיעול הטורדני כבר הספקתי לחסל שלוש סיגריות ארוכות.

עד 1983 היה אלן קאר רואה חשבון מצליח שהתמכרותו לניקוטין הביאה אותו לעשן מאה סיגריות ביום ודחפה אותו אל סף ייאוש. ואז הספר שכתב נמכר במיליונים ברחבי העולם, ועד היום מאות המרפאות שהקים שואפות אליהן נגמלים רבים. אחרי כמאה עמודים אני תופס את העניין: הבן אדם לא מפסיק לחפור. מדקלם סיסמאות. חוזר על עצמו. כמו החברים ההם בקבוצת האלכוהוליסטים האנונימיים שאליה השתייכתי בשנות התשעים.

אני מצית סיגריה נוספת ועובר לספרו השני שעוסק בשליטה באלכוהול. הוא נפתח בהתייחסות אמביוולנטית לשיטת ה‭.AA-‬ מצד אחד קאר מודה שהשיטה עזרה למיליונים רבים של שתיינים שהגיעו לתהומות. מצד שני הוא טוען נגד הנחת היסוד של ‭,AA‬ לפיה "אלכוהוליזם הוא מחלה ממארת חשוכת מרפא‭."‬ בהמשך הוא פונה לחברי AA באופן אישי: "ייתכן שאתם תוהים איך אני יכול לפתוח את הספר הזה בשלילת עיקרי תפיסת העולם של AA ובו בזמן להקדיש אותו ל'חברותה‭.'‬ הסיבה לכך היא שאני רוחש כבוד לארגון שהציל את שפיות דעתם של מיליוני אלכוהוליסטים ‭."‬

אחרי הרבה עמודי בלה בלה על איך השתייה נתפסת בעיני השתיינים, איך בעצם מוכרים לנו שאלכוהול טוב לביטחון העצמי, איך הוא מסיר עכבות, איך הסתגלנו לטעם, איך חשבנו בטעות שאלכוהול מרומם את הרוח - חיפשתי את הפתרון או את הדרך הקלה המובטחת לשלוט באלכוהול. זה מגיע לקראת סוף הספר, בפרק שנקרא "כיצד מפסיקים בקלות‭,"‬ ובו נותן קאר דוגמה אישית ומספר על תהליך הגמילה שלו. "כשנמלטתי מן הרשעות של ההתמכרות לסמים, ציפיתי שהיתרונות העיקריים יבואו לידי ביטוי בבריאותי הגופנית ובמצבי הכלכלי, ולא התאכזבתי משתי הבחינות‭,"‬ הוא מבטיח. "אחד היה שובו של הכבוד העצמי. אחר היה החירות שלי: חיי כבר לא נשלטו על ידי משהו שתיעבתי‭."‬ הגיגים שכל חבר AA או ‭,NA‬ נרקומנים אנונימיים, מדקלם אחרי יומיים וחצי של גמילה.

והדרך הקלה איפה? בואו נדפדף עוד כמה עמודים. "הדרך הקלה מסלקת את

הסכיזופרניה ואת שטיפת המוח לפני שאתם שותים את המשקה האחרון שלכם, וכך אתם יודעים שאין על מה לוותר‭,"‬ מתפייט קאר. "אתם יודעים שאתם עומדים לזכות במשהו נפלא. יציאה לדרך בצורה של אֶ בל תהיה כמו ללכת אחריי אל היציאה מהמבוך, אבל במקום לצאת אל השמש ואל החופש, לחזור לתוך המבוך‭."‬

וואו, גאוני! סחבק זורק את הבירות והסיגריות מהמדף ומתחיל בדרך חיים חדשה. וכעת ברצינות, הספרים של קאר עזרו לכל כך הרבה אנשים, אז מי אני שאצא חוצץ נגד האיש שעשה מיליונים מקלישאות, גם אם בסוף, אגב, הוא מת מסרטן ריאות. יאללה, סאלוט, לחיי החיים.