3 בני 100 מספרים: הסודות שלנו לאריכות ימים
בימי הולדת תמיד מאחלים: עד .120 רובנו היינו באמת שמחים להגיע לגיל מופלג כזה, אבל איך עושים את זה? שלושה בני מאה ויותר חולקים עם "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" את הסוד שהביא אותם לאריכות ימים
בכל יום כמעט צץ מחקר שגורם לנו לתהות אם אנחנו אוכלים נכון, אם אנחנו מתעמלים מספיק ואם הגישה שלנו לחיים תפעל לטובתנו ותסייע לנו לחיות חיים ארוכים ובריאים. אך איך נדע אם לעיסת נבטוטים והימנעות מעישון הן אכן המפתח? אולי דווקא שתיית אלכוהול ואכילת חילבה יביאו אותנו לגבורות? מכיוון שאין חכמים כבעלי ניסיון, מצאנו כמה ש"עשו את זה" - בני מאה פלוס שמגלים לנו איך הם הגיעו עד הלום.
הסוד הוא באופטימיות
שלמה פלדמסר, בן :100 "אני חושב שסוד החיים הארוכים הוא באופטימיות וביכולת הזו לראות תמיד את חצי הכוס המלאה"
בעוד כמה חודשים יחגוג שלמה פלדמסר את יום הולדתו המאה. לפלדמסר יש בת אחת, ארבעה נכדים ו10- נינים, והוא מתגורר במסגרת הדיור המוגן 'לב גנים' בנתניה.
קורות חיים: שלמה נולד בהונגריה. הוא התייתם מאמו כשהיה בן פחות משנתיים, וכשהיה בן שבע נפטר אביו. שלמה ואחותו גדלו בבית הסבתא. הוא למד טכנאות טקסטיל ובגיל 20 גויס לצבא. עם השחרור הוא עבד בבית מלאכה ובערב השתלם בטכניון, אז הכיר את אילנה, אשתו, שנפטרה לפני 20 שנה.
הם הגיעו לארץ בספינת מעפילים והחלו לבנות את חייהם. "בכל פעם קנינו משהו. כשרכשנו אופניים, לימדתי את אילנה לרכוב עליהם."
פעילות גופנית: מאז ומתמיד הוא מתעמל: בהונגריה הוא חתר בנהר הדנובה, הוא תמיד שחה, הִרבה ללכת ועד לפני כמה חודשים אף פקד את חדר הכושר. גם היום הוא מקפיד על התעמלות בוקר יומיומית.
בהונגריה חתר בדנובה, פה הוא מקפיד על הליכה (צילום: תומריקו)
תזונה: "תמיד אכלתי בשביל לחיות ולא להפך. לא הגזמתי במאכלים. צרכתי ירקות ופירות וכך אני עושה עד היום. אני חושב שצריך לאכול מכל דבר במידה. אני גם מתחיל את היום שלי בדייסת קוואקר. בשר אכלתי מעט מאוד, דווקא מוצרי חלב אכלתי יותר."
עישון ושתייה: "בעבר הרחוק עישנתי, אולם הפסקתי עם זה לפני 50 שנה. מדי פעם הייתי שותה כוס יין אדום או ליקר שוקולד שאני מכין בעצמי. יש לי מתכון מיוחד, ואני מכין ליקר לכל בני המשפחה."
ואיך הבריאות: לפני 16 שנה התגלה אצל שלמה סרטן במעי הגס. "נותחתי, וברוך השם לא הזדקקתי לשום טיפולים נוספים. מאז הציעו לי לא לאכול דברים מסוימים, ואני מקפיד מאוד. למשל, קיבלתי הוראה לא לאכול מצות, ומאז נכדי אוהד אופה לי לחמניות כשרות לפסח. כחצי שנה לאחר שהבראתי עברתי ניתוח בערמונית, ועם כל זה - הנה אני כאן."
התרופות הקבועות ששלמה מקבל הן לתעוקת לב, לאולקוס, לבלוטת התריס ולכולסטרול.
עוד משהו: שלמה עסוק בעשייה: "אני תמיד מוכן ללמוד דברים חדשים. לפני שש שנים, כשנכנסתי לדיור המוגן, בתי עדנה הציעה לי להשתלב בחוג ציור. אמרתי לה שאני לא בטוח כי מעולם לא ציירתי, ובכל זאת ניסיתי ומאז אני עושה זאת. יש לי אוסף גדול. מיסגרתי את הציורים, וכל הקירות בדירתי מלאים בתמונות, כמו גם בבתים של צאצאיי. בינתיים השתתפתי במקהלה, בחדר כושר ובטיולי בוקר."
שלמה גם כתב בכתב ידו ספר על קורות חייו. "בהתחלה חשבתי שתספיק לי מחברת. בינתיים נזכרתי בעוד ועוד דברים, והרעיון התפתח לספר שבסופו של דבר הודפס. ניצלתי כל רגע פנוי לכתיבה, כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. אני מאושר מעצם העובדה שילדיי, נכדיי, ניניי והדורות הבאים יוכלו לדעת על שושלת המשפחה."
המסר שלי: "אני חושב שסוד החיים הארוכים הוא באופטימיות וביכולת הזו לראות תמיד את חצי הכוס המלאה. אני זוכר שלפני הניתוח בתי עדנה אמרה, 'אבא, שלא תעשה לי את זה ופתאום לא תתעורר מהניתוח,' אז עניתי לה, 'אם התעוררתי במשך 84 שנה, יש להניח שגם הפעם אתעורר.'
"אני לא מסרב לכלום, אני אדם חברותי באופן כללי, אני אוהב אנשים, וזה כמובן הדדי. נועם הליכות של אדם הוא בעיניי דבר חשוב ביותר. אני חושב שאפשר לזקוף את אריכות הימים לא מעט לזכות התכונות הללו." יעקב גולדרייך, בן :100 "רופא המשפחה מכיר אותי ונותן לי יחס מיוחד, אבל אני לא מאלה שיושבים בקופת חולים בכל יום. אם צריך, הולכים"
"לנהוג בנחת עם אנשים"
יעקב גולדרייך, בן 100: "רופא המשפחה מכיר אותי ונותן לי יחס מיוחד, אבל אני לא מאלה שיושבים בקופת חולים בכל יום. אם צריך, הולכים".
גם יעקב גולדרייך יחגוג בקרוב 10 עשורים.
הוא עצמאי לחלוטין, מתגורר בגבעתיים, מתהלך בכוחות עצמו בעזרת מקל, לבוש יפה ומטופח, ענייני ובהיר. את ג'וני, הפיליפיני העובד אצלו, הוא מכנה 'בעל הבית' ומקפיד על יחסי כבוד וחברות עימו.
קורות חיים: יעקב נולד בפולין ואיבד את אשתו הראשונה ואת בנו היחיד בן השלוש באושוויץ. "כל צעירותי סבלתי ועבדתי בפרך. הייתי במחנות הריכוז, איבדתי את כל משפחתי ונשארתי היום ערירי ללא ילדים. יש לי אחיין ואחיינית שמכבדים אותי ומגיעים לבקר על בסיס יומי."
בסוף מלחמת העולם השנייה הגיע יעקב לארצות-הברית, שם הכיר את איידה, שנפטרה לפני 20 שנה, והשניים עלו לישראל.
במשך שנים הוא עבד בבנק עד שיצא לפנסיה. כיום אין לו עיסוק ותחביבים מיוחדים. הוא אוהב לבלות שעות בבית הכנסת השכונתי, ועד לא מזמן שימש שם בתפקידים ציבוריים, למשל כגבאי. בבית הכנסת הוא נפגש עם חברי הקהילה ושומר איתם על קשרי חברות.
"תמיד רצתי והייתי פעיל" (צילום: תומריקו)
סדר יום ותזונה: "אני מתעורר כל בוקר בחמש וחצי, וג'וני מכין לי דייסת בריאות: שיבולת שועל עם קצת חלב וכפית סוכר חום. חבר טוב לוקח אותי במכוניתו לתפילה, וכשאני חוזר אני שותה קפה עם חתיכת עוגה. האוכל הוא לא עניין אצלי בחיים. אני ממש לא מדקדק בנושא הזה, ואף פעם לא הייתי אכלן גדול. בערך בשעה 10 אני עושה הפסקת תנומה קצרה, כי הרי התעוררתי מוקדם. כשאני קם, אני אוכל חצי לחמנייה עם משהו חלבי קל, גבינה למשל. אין לי הרבה תוכניות. כשמזג האוויר מאפשר, אנחנו יוצאים לטיול קצר, יושבים בגינה וחוזרים. יש לי טלוויזיה, אפילו שתיים, אבל מה שמעניין אותי זה רק חדשות".
בערב אוכל יעקב את הארוחה הבשרית, והיא כוללת מנת עוף בלבד. הוא מעולם לא נגע בבשר בקר. "איידה ז"ל הייתה אמריקאית, ומבחינתה סטייק וול-דאן היה הדבר הטעים ביותר."
יעקב מתרחץ פעמיים ביום, גם בחורף. "זה בריא וטוב לגוף. זה עושה לי טוב, ואני מרגיש נפלא. אני לא מוצא עניין בבילויים כמו מועדונים ומשחקי ברידג' - מבחינתי ללכת לבית הכנסת זה יופי של עיסוק, ואני גם קורא, אם כי לא כמו בעבר. אני מעדיף את 'ג'רוזלם פוסט."'
פעילות גופנית: "אף פעם לא התעמלתי. פעם לא הייתה המודעות שיש היום. אבל אף פעם לא הייתי מובטל, תמיד רצתי והייתי פעיל, ואני חושב שיש לכך חלק גדול ביכולות שלי היום."
עישון ושתייה: "אני שותה רק מים ומעולם לא שתיתי דברים אחרים - לא וודקה ולא כל משקה חריף אחר. כמובן שגם איני מעשן ולא עישנתי בצעירותי."
ואיך הבריאות: יעקב לא מרבה ללכת לרופאים. "רופא המשפחה מכיר אותי ונותן לי יחס מיוחד, אבל אני לא מאלה שיושבים בקופת חולים בכל יום. אם צריך, הולכים. לאחרונה הלכתי כדי להתחסן נגד שפעת כפי שאני עושה בכל שנה. גם תרופות אני לא צורך יותר מדי. יש לי משהו לכולסטרול, ללב וכדורי שינה."
המסר שלי: "לנהוג בנחת עם אנשים. לא להתרגז לשווא. להיות שמח? בוודאי שזה חשוב, אבל כמו כל אדם, גם אצלי הכל תלוי במצב הנתון. יש ימים יותר
שמחים ויש ימים פחות שמחים. בכל אופן, אני חושב שאחרי כל מה שעברתי בחיים, יצאתי מחושל.
"תמיד הייתי מעורב חברתית ופעיל. כבר בימים שבהם הייתי במחנות ועבדתי קשה, מאוד השתדלתי להיות לעזר לאנשים. בתקופת השואה הייתי פעיל בג'וינט היהודי, והמשכתי בפעילות הציבורית גם בארץ. היום אני קצת עייף, מוותר, אבל יודע שמשם כל הכוח. אני חושב שהפעילות והקשרים הם חלק מכוח ההישרדות שלי. אסור להתנתק, צריך להיות מחובר למשהו ולמישהו. החיבור היומיומי הזה שלי לבית הכנסת ולחברים שהכרתי הוא הכוח שלי."
"הייתי מסתובבת בבית ושרה"
סוניה אוריאלי, בת :105 "הייתי הולכת הרבה. פעם צעדתי מהרצליה עד הוד-השרון ובחזרה כדי לבקר מישהו. לא הייתי נוסעת לשום מקום"
סוניה אוריאלי כבר בת 105 וסבתא לנכדים ולנינים. היא מתגוררת בבית האבות לאנוסי משהד בישראל שבהרצליה-פיתוח.
קורות חיים: "נולדתי בנוול שברוסיה, נישאתי בגיל 19 לדוד, שנפטר לפני כ43- שנה, ועלינו לארץ, להרצליה." לשניים נולדו ארבעה ילדים: בתיה, אריה, אליעזר ויעקב. אושרה של המשפחה נגדע במלחמת העצמאות, שבה נפל הבן אריה. "לכן כששואלים אותי על שמחת חיים, אני עונה בכנות שכבר מזמן אין לי ממש שמחת חיים. מאז האסון אני כבר לא מי שהייתי קודם."
סוניה זכורה לשכניה ולמכריה כאישה פעילה שתמיד דאגה לחברה: היא התנדבה במשך שנים בוויצו, וכשהתאלמנה, בגיל ,63 נהגה ללכת לבתי ספר בסביבת מגוריה ולברר אילו תלמידים זקוקים לעזרה בלימודים כדי לעזור להם ללא כל תמורה כספית. "הייתי אישה מעשית מאוד. לא הייתי זורקת כלום. תמיד יוצרת, מתקנת. אם הסוודר היה קצת פרום, הייתי פורמת עוד כדי לסרוג מחדש ולקבל תוצאה טובה יותר."
"היום כולם עושים דברים בשבילי, וזה כמובן מתסכל" (צילום: תומריקו)
תזונה: כשבתיה בתה התחתנה, סוניה התעניינה בתחום עיסוקו של המחותן, רופא צמחוני. "הוא נתן לי רשימה מסודרת של מה לאכול ומה לא, והייתי עקבית בצורה לא רגילה. פשוט עשיתי את כל מה שאמר לי, וכך הפכתי צמחונית. האמת היא שגם מוצרי חלב אכלתי רק מעט. מעולם לא הייתי אכלנית וכמובן שנמנעתי משתייה או מעישון.
"אכלתי מה שאמר לי הרופא: גרעינים, פירות, ירקות מבושלים. הייתי מכינה בבקרים מיץ תפוזים טבעי ושולחת את הילדים לבית הספר עם בקבוק של מיץ טרי. אהבתי מאוד לאכול לחם שחור, אבל בעיקר אכלתי כדי להתקיים.
"אף פעם לא שתיתי קפה. כשרציתי משהו חם, שתיתי רק מים חמים, בלי סוכר, בלי ממתיקים, בלי שקיק תה, כלום. גם כשתייה קרה מאז ומתמיד שתיתי רק מים צלולים."
פעילות גופנית: אחד הזיכרונות החזקים של ילדיה הוא הצעדות הארוכות והמרובות של סוניה בצעירותה ואף בבגרותה. "הייתי הולכת הרבה. פעם צעדתי מהרצליה עד הוד-השרון ובחזרה כדי לבקר מישהו. לא הייתי נוסעת לשום מקום. אם היה צריך להגיע למקום כלשהו, הייתי מאמצת את הגוף, וזה עשה את שלו. כשבתיה הייתה תלמידת תיכון ואני כבת ,40 נרשמנו ביחד לשיעורי התעמלות והתמדנו בכך."
היום לא קל לה עם מצבה הפיזי: "זה לא כזה פשוט להיות מבוגר ולחצות את גיל
המאה. פעם הייתי עושה הכל לבד, הייתי חרוצה, היום כולם עושים דברים בשבילי, וזה כמובן מתסכל."
המסר שלי: "אין לי תחומי עניין מיוחדים. בעבר הייתי מוקפת חברויות, ואני חושבת שיש בכך לא מעט. חשוב לפעול לפי אורח חיים בריא ולהיות עקביים. אני חושבת שהמסירות והרצינות שלי באשר להוראות אותו רופא, שהיה מחותן שלי, הובילו אותי לבריאות טובה. מעבר לזה, כדאי לציין גם ששרתי הרבה כשהייתי אמא לילדים קטנים. עד היום ילדיי מזכירים לי שהייתי מסתובבת בבית ושרה. אולי גם זה עשה משהו".
לפנייה לכתב/ת 
