שוברים את הכלים

'הה, הייאוש!' התנשפתי באוזני חיים פסח, עורך וחבר, בעודי קורסת על כסא בבית הקפה. 'איך בכלל אפשר להחליט על חמשת הספרים שוברי המוסכמות ביותר?'

'מה העניין', הוא משך בכתפיו בביטול, 'גרגטואה ופנטגרואל של רבלה, השירים של הרוזן מרוצ'סטר, יוליסס, לוליטה, וזכרון דברים'.

'אבל, חיים!' השבתי בעודי לועסת את שאריות כובעי, 'מה עם ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה, הנזירה, אוהל הדוד תום, ג'וני שב עם אין חדש במערב, התפוז המכני, מאהבה של ליידי צ'טרלי וגם,

חוג הסרטן, פסוקי השטן, בעקבות הזמן האבוד, נשים של בוקובסקי, שפן של אפדייק, משהו משל וויילד, לאבקראפט, פו, סרוונטס, גוגול, ויאן, אורוול, האקסלי, פרק, וונגוט, ועוד לא הגעתי בכלל לסופרים בני זמננו, לספרי עיון, לשירה, לספרות מקור, למדע בדיוני, לקומיקס'. הוא עיווה את פניו: 'תמיד את חייבת לעשות פרויקט מכל דבר', אמר ושב להתעמק במיץ הגזר שלו.

אכן, כזאת אני. עושה פרויקט מכל דבר, ולכן מייד הפשלתי שרוולים בכוונה להחליט על קריטריונים לבחירה, נאמר: ספר אחד אלים, אחד גזעני, אחד אירוטי, אחד סוטה, אחד חדשני מבחינה צורנית או מבחינת משלב שפתי, אחד פוסט מודרניסטי, אחד בועט בערכי משפחה, אחד מנגח את האידיאולוגיה השלטת, אחד מופרע נפשית, אחד קווירי, אחד גס רוח, ואחד...רגע, אמרנו חמישה.

אל חשש! נלך על ספרים שהוחרמו, שהפצתם נאסרה, שנשרפו בידי הנאצים. הידעתם למשל שגטסבי הגדול של פיצ'ג'רלד תופס את ראש רשימת הספרים המוחרמים של המאה בארה"ב? (מוזר, תמיד האמנתי שהמקום שמור לתפסן בשדה השיפון), ושהארי פוטר הוביל את הרשימה בשנת 2001, בשל היותו מנוגד לערכי המשפחה האמריקאיים, אנטי נוצרי ומעודד אלימות כמו גם את עבודת השטן? ושאמיל והבלשים הושלך למדורת הספרים הגדולה דווקא בברלין, ברחובותיה מתרוצץ, אובד עיצות אך מוקסם, הבלש הצעיר הראשון? כמוני כמוהו, גם ראשי עליי כגלגל.

מוצא אחד יש מן הסבך: החמישיה שלי, אלה שלא רק עוררו מחלוקת ששינתה את פני הספרות, אם זו לא משימה כבירה דיה, אלא גם התמזל מזלם ופגשו אותי בצומת דרכים בה היתה דעתי על המותר והאסור בספרות ובחיים נוחה להשפעה. הנה הם, אפוא, חמישה ספרים מבין שוברי המוסכמות המובהקים בארץ ובעולם אשר השחיתו לבלי הכר את נפשי הרכה, ועל כך לנצח אכיר להם טובה.

משהו בשביל מישהו מאת דוד אבידן

הבת שלך ממש משוררת, אמרה המורה לאמא באסיפת ההורים בכיתה ו', ושלחה אותי, סמוקה מגאווה, לחטט במדפי השירה בספריה, כדי להכיר כמה קולגות. שם מצאתי אותה, את הגברת המושלמת: חושנית ושנונה, מבריקה וקלת דעת, נמשכת למדע ורומנטית, אידיאולוגית ואנרכיסטית, יהירה ואכולת ספקות, כבדת ראש אבל משתעשעת: השירה של אבידן.

אבידן. גרם לבן נון לשורר כל הילדות

רציתי לא רק לכתוב כמותה, רציתי להיות היא. בעשור הבא לחיי התמסרתי להכין עצמי לייעודי כמשוררת: קראתי שירה בבולמוס, כתבתי בלילות שירה צפופה ופרובוקטיבית, ואפילו מלצרתי לתקופה קצרה בכסית. על אבידן אמרו שהוא מגלומן, פרובוקטור, אפוף סמי הזיה, רודף שמלות אובססיבי. על שירתו אמרו שהיא עקרה, מקושקשת, מנותקת, שכלתנית מדי, בועטת לשם הבעיטה. אבל אפילו גדולי המקטרגים הבינו שהוא שחרר משהו בלב השירה העברית, בעומק השפה העברית.

סלמנדרה מאת ק.צטניק

על יחיאל די-נור נאמר שהוא כותב פורנוגרפיה, מבזה את זכר השואה, שבהגדרתו את אושוויץ כ"פלנטה אחרת" הוא מסיר אחריות מן האנשים שחוללו את הזוועה, שבדה עדויות מדמיונו, השוו את ספריו ל"סטאלגים", אותם ספרי כיס לקריאה ביד אחת המתארים מין סאדיסטי במחנות שבויים - ועם זאת הוא נכלל בקאנון ספרות השואה ואומץ על ידי מוסדות החינוך, שהנה קבלתי את ספרו "סלמנדרה" כפרס במסגרת לימודי בתיכון.

מהספר זיקקתי שורה של תובנות, שכמה שנים מאוחר יותר התכתשתי עמן במהלך קריאת 1984 לאורוול: האדם הוא כלום- האהבה היא הכל, לרוע אין גבול. האמנות היא הנצח. בדיונית בחלקה או לא, הספרות עבור די-נור היא ייעוד, היא נלחמת במוות, ברשע, בריק, בשגעון, מאלצת את הקורא להקשיב, מביאה אותו לחוש אמפתיה, זעזוע וחרטה, מהם עשוי לצמוח המעשה המוסרי. היש תכלית נעלה מזו?

מה מעיק על פורטנוי מאת פיליפ רות'

לא פסגת יצירתו של רות', אבל בהחלט מגדולי שוברי המוסכמות האמריקאיים: אמו היהודיה של הפרוטגוניסט אלכס פורטנוי היתה ודאי יושבת בבית בחושך עד עולם מחרפת הסקנדל שחולל הספר הזה. ארגונים יהודיים צווחו געוואלד, פמיניסטיות השחיזו סכינים, מבקרי ספרות התחלחלו מעל דפי העיתון - ואני הסתגרתי איתו באחת ממעבדות החוג לפסיכולוגיה, ובעודי ממתינה לנבדקים שיקחו חלק בניסוי, ערכתי היכרות עם מי ששינה את היחס הספרותי למין ולמוסר באמצעות תיאורי עבודת-יד נמרצת.

המהפיכה המינית של רות' בתוך הקאנון הספרותי (עטיפת הספר)

לא עוד כתיבה לירית ומפותלת, לא עוד מין שהוא כשלון האיפוק, שהוא בלתי מודע, שהוא שיאה של אהבת-עולם, או מין מתנצל שעונשו בצידו. רות' החדיר את הכתיבה על התוצאות הפסיכולוגיות של המהפכה המינית עמוק אל הקאנון האמריקאי. בדרך הוא לימד אותי שהספרות שכובשת אותי היא זו הפורשת בכנות בפני הקורא את הדחפים המוצללים והמודחקים ביותר של החוויה האנושית, כדי להסיק מהם על ההתנהגויות המקובלות והשגרתיות.

מלכוד 22 מאת ג'וזף הלר

כשבא לבקר אותי בהשלמת קורס הקצינות, בעודי מרותקת לשבת בגין אובדן מטאטא, הגניב לי קרוב משפחה את הפצצה הזאת לבסיס, בצוותא עם מאפה ביתי. נכון לאותו היום צרכתי כבר לא מעט ספרות על ביורקרטיה אווילית, מושחתת, אבסורדית, מאמללת - חלקה בלתי נשכחת באמת, והרבה ממנה מאת סופרים צ'כים (קפקא, קוהוט, האשק, ומאוחר יותר גם מיכאל ויווג) - אבל היא מעולם לא העלתה דמעות בעיניי.

פצצה אנטי מלחמתית, מלכוד 22 (עטיפת הספר)

את כל אותו ריתוק ביליתי מתייפחת מצחוק, הזדהות, סלידה והשלמה, בחברת מה שהיה אולי חומר הקריאה

המרכזי בהכשרתי הצבאית. כעשרים הוצאות דחו את כתב היד האנטי-מלחמתי הזה, המבכה את המודרנה בעודה בשיאה, ממאנים להכיר בכך שבעולם אבסורדי ועוין, לחיות לחשוב ולהיות שפוי, הן הבחירות המטורפות ביותר.

הרחבת תחום המאבק מאת מישל וולבק

פאסט פורווארד לשנה הראשונה בלימודי הדוקטורט שלי. לארה"ב לקחתי בתרמיל גב כתריסר ספרי קריאה, מצרפת אחרון את "הרחבת תחום המאבק" בעיקר משום שהוא קל משקל. איזה שיעור רב מעלה על התבוננות בקנקן! מאה ארבעים ותשעת עמודי הרומן השנוי במחלוקת הזה מחזיקים בה בעת עיסוק ספרותי בכמה מהנושאים הזנוחים (והמופקרים) ביותר של העידן הנוכחי, ניתוח סוציולוגי נוקב, ורגש, כל כך הרבה רגש, בלתי צפוי לאור השכלתנות של הטקסט ושל גיבורו: המיזנטרופ חסר השם של וולבק שבר את לבי (יותר, אפילו, מוינסטון של אורוול ומרסו של קאמי).

ניסיון למלא את הקיום במשמעות ("הרחבת תחום המאבק" של וולבק) 

האומללות חסרת הגבולות שלו, שלי, של החברה המודרנית. הנרפות, המרירות, הפחד, הבדידות, הקנאה, הזעם, חוסר התוחלת, מלאו אותי לא ייאוש, אלא מרץ, אומץ להשיב מלחמה, ציווי קטגורי: לחקור, לכתוב, לאהוב, לגעת, ליצור זיקה עם אחרים, למלא את הקיום במשמעות.