"נשארתי מוטרפת כמו שהייתי"

רבקה מיכאלי בת 72, ועובדת ללא הפסקה מאז שהחלה לשדר ברדיו בגיל 14. פרט לתפקידים שונים בתיאטרון ותוכנית הרדיו השבועית שלה, יוקרן החודש בסינמטקים בתל אביב וירושלים סרט הדרמה (52 דקות אורכו) "נחמה" של עדית שרצקי בכיכובה. 

במרכז הסרט נמצאת דמותה של נחמה (מיכאלי), שמתעוררת למה שהיא מאמינה שעתיד להיות היום האחרון בחייה. היא לא מבקשת לעורר מהומה בשל כך, אלא רק לקבץ סביבה את בעלה, נכדתה, ואם אפשר להשיג את בתה שחיה בחו"ל בטלפון, כדי לבלות איתם את מעט הזמן שהיא מאמינה שנותר לה. הסב והנכדה מצידם, בעיקר מנסים להתכחש לתחושותיה, ולא לקבל את העובדה שמישהו יכול סתם כך להכריז על מותו הקרוב.

צפו בטריילר של הסרט "נחמה"

העיסוק בנושא הזה אף פעם אינו קל. איך התכוננת לתפקיד?

"נפגשתי הרבה עם הבמאית ועשינו הרבה חזרות, ככה הצלחתי להפנים את זה. ההיכרות שלנו היתה בבליינד-דייט בטלפון. ישבנו, דיברנו וקראנו את התסריט יחד. בסך הכל הבנתי שזה כבוד גדול שהיא נותנת לי את התפקיד וסומכת עליי. אחר כך, ברגע שהייתי מגיעה לסט והיו שמים עליי את הפאה, הפיג'מה והחלוק שלה, באותו רגע כבר הייתי בפנים".

"יש לי שעות שאני נחמה, אבל לא כל יום. כשהייתי מגיעה הביתה עייפה ורצוצה מיום צילומים, הייתי עגומה עוד די הרבה זמן. בעיקר הבאתי חומרים לדמות הזאת מהבית. הבאתי עצב שאני חושבת שקיים בי תמיד, באופן מובנה, וככל שהגיל נעשה יותר משמעותי, ככל שהדיבורים על התרופות, הוויטמינים והכאבים הקטנים תופסים יותר ויותר מקום בשיחות האישיות שלך, את יכולה יותר להתקרב לתפקיד הזה".

מיכאלי. לשכב במיטה כל היום

"היתה אווירה מאוד טובה על הסט. ובתור קשישה היה לי חדר שיכולתי לנוח בו", מיכאלי מוסיפה בחיוך, "את הפיג'מה קיבלתי הביתה. הנכדה שלי החרימה לי אותה, היא נמצאת בקולורדו עכשיו. העבודה על הסט היתה אינטימית כמו הסרט, זה הופך את זה לסרט קטן אבל יש לו את העוצמה שלו דווקא בגלל שהוא חד תאי".

עזרת נשים

למעט הצלם רותם ירון, על יצירת הסרט אחראיות שלוש נשים: שרצקי, התסריטאית נילי גפן, והמפיקה אילנית פרק. מיכאלי אמרה שהיא רגילה לעבוד עם צוותים נשיים: "זו עוצמה נשית אמיתית. בתוכניות הרדיו שלי יש בדרך כלל גבר אחד לרפואה, אבל בעיקר נשים.

"אני עובדת עם ענת גורן ועדנה מזי"א, ויש משהו בנשים, אני מאוד אוהבת את זה. העבודה היא הרבה יותר אמפתית, הן יותר מחוברות לרגשות שלהן, מבינות אחת את השנייה אפילו בלי מלל. יש משהו בנשים שהוא גם מרגיע וגם מהיר, מאוד ברור. זו חוויית עבודה טובה מאוד".

גבר בודד במערכה. בסר לצד מיכאלי

באחד הרגעים הנוגעים ללב בסרט, הנכדה, שמשמשת כסטאז'רית בבית חולים פסיכיאטרי וחושבת שסבתה פשוט בדיכאון, מנסה לדובב אותה כדי שתחלוק עמה תובנות שצברה במהלך חייה, אך נחמה לא חושבת שיש לה כאלו לתת. היא כמו מסרבת לתת את השיא המלודרמטי, שהיינו מצפים שיגיע אליו מישהו שנמצא ביומו האחרון.

לנחמה אין מסר גדול שהיא רוצה להעביר הלאה?

"זה דור שלם כזה, שאין לו מילים ואין לו קשר גדול עם עצמו. לקח לי הרבה זמן להבין את זה. הברכה הגדולה בכך שאני עובדת עם אנשים צעירים כל הזמן, היא שתפסתי שיש בכלל דבר כזה שנקרא תובנה. הוריי היו משכילים ובכל זאת לא ידעו את זה. הארה פנימית לא היתה. להבין למה הוא פועל כך או אחר או מאיפה הוא מגיב – זה משהו שהדור הצעיר עושה. אנשים עסוקים באינטואיציה, אבל לתת לזה משמעות זה כבר משהו אחר.

את משלבת בין תפקידים קומיים לרציניים, אחרי שנים בהן היית מזוהה כמישהי שבעיקר משתדלת להצחיק, איך זה עובד?

"זה עבר ב'חסד מופלא'. אני מופיעה על הבמה ב'משפחה חמה', ואני מאוד מצחיקה שם, בעיקר את השחקנים מסביבי אבל נשארתי מוטרפת כמו שהייתי. צריך פשוט לדעת לשחק טוב בשביל זה. יש יותר אנרגיה בקומדיה, מה עוד שהתפקיד הזה הוציא ממני את האנרגיות, הוא החליש אותן. אשה שקמה בבוקר ואומרת שהיא הולכת למות, אין לה הרבה אנרגיות. היא מתעוררת בעיקר כשהנכדה מגיעה".

מיכאלי. סבתא נודניקית

מיכאלי מוסיפה שהזכרון שלה הוא הסיבה שהיא עומדת להשתתף גם בפאנל "פלאש בק" בהנחיית דורון צברי בטלוויזיה החינוכית,

במסגרתו יוקרנו סרטים ישנים של יומני גבע וכרמל: "העובדה שאין כמעט תמונה שחדשה לי ביומנים האלה היא הסיבה שהזמינו אותי לפאנל. מטרת הפאנל היא לאו דווקא התבוננות נוסטלגית על מה היה פעם, אלא חיבור להשלכות של ימינו.

"אפשר לראות את התמונות הראשונות של קריית חברון וקריית ארבע, ולשים לב שמשהו השתנה. פעם אי אפשר היה לבוא לבית החולים הדסה בשבתות למשל, כי לא היתה תחבורה ציבורית, וגם אסור היה לבקר חולים, אז משהו בכל זאת השתנה לטובה. ואני רואה שם גם את הדרך בה הקריינים עצמם דיברו על 'חיילות חינניות אלה', אפשר לשמוע את זה ולהתפוצץ. היום לפחות לא מעיזים להגיד את זה, זה גם חשוב".