איראן זה כאן?

ידידי חגי רם פרסם לא מזמן ספר מרגיז בשם "לקרוא איראן בישראל", שבו בין השאר זיהה דמיון בין שתי המדינות, במערך הקשרים יוצאי הדופן והמעוותים בין הדת למדינה. האמת, חשבתי שהוא מגזים. בכל זאת לא שולטים פה אייתוללות, נערות הולכות בחולצות בטן ברחוב, איש לא נסקל על ניאוף, והומוסקסואלים גאים צועדים ברחוב, לפחות בתל-אביב. אבל הוויכוחים האחרונים על ברית הזוגיות ועל הגיור הצבאי  שכנעו אותי שחגי רואה נכוחה. ובמחשבה שנייה, אולי הוא לא כל כך צודק, כי באיראן רוב הציבור כבר מזמן לא חושב כמו הממשלה, ואילו אצלנו החשיבה הדתית חודרת עמוק לכל שכבות הציבור.

במהלך שבוע ויותר של כתבות בטלוויזיה ובעיתונים, ראיונות ברדיו ודיונים בכנסת, כל השמאל הישראלי, הנאור לכאורה, התרעם על כך שהדתיים

 אינם מקלים על תהליך הגיור של חיילים. חיילים אלה מגינים עלינו בגופם, טענו המוחים. כיצד אפשר להסביר להם שהגיור שלהם אינו כשר ועליהם לעבור גיור נוסף.

ואף אחד מכל אותם ליברלים נאורים, פרופסורים באוניברסיטאות, אנשי העבודה ומרצ, ליברמן ואנשי ישראל ביתנו, לא העלה על דעתו שכל הוויכוח הזה לא צריך לעניין אותנו. אנחנו החילוניים לא שומרי הסף של היהדות האורתודוכסית. אם מישהו מאד רוצה להיות יהודי בסגנון הזה, שיהיה לו לבריאות. ואם הדרישה היא שיגדל פיאות, יחבוש שטריימל וילמד בסמינר במשך חמש שנים, זה צריך להיות מקובל עלינו כמו כל דרישה אחרת.

אם מישהו רוצה להיות דרוזי, למשל, האפשרות הזו לא תינתן לו. אם מישהו יבקש להיות נזיר בודהיסטי יידרש לבלות במנזר שנים רבות. שהרבנים האורתודוכסים יחליטו לעצמם מה הם מתירים ומה לא. אם הם רוצים להקל, נגיד להם סחתיין. אם הם רוצים להחמיר, שיהיה להם לבריאות.

למה להעניק מונופול?

מדוע צריך להיות לנו אכפת (מעבר לסקרנות אינטלקטואלית) מהוויכוחים בין הרב עמאר לרב פרץ, בין הרב אליישיב לרב יוסף? מדוע להעניק לזרם אחד ביהדות הדתית מונופול על הכל אצלנו - על הגיור, על הנישואין, על הקבורה?

אילו הציבור בישראל לא היה נעול בחשיבה האיראנית הזאת, היינו כולנו מבינים שבמקום לשחק את המשחק הזה עלינו להיאבק על דבר אחר לגמרי - ביטול המונופול של הדת הממסדית על כל היבטי חיינו. אפשר להבין את רצונם של צעירים שעלו מרוסיה להשתייך לציבור, ואפשר אפילו להבין שבישראל, באופן די חריג, יש שילוב בין לאום לבין דת.

אבל הרי ברור לכולנו שמכל הגיורים הללו לא ייצא אפילו חייל דתי אחד. כולם יתחנפו לרבנים הצבאיים או האזרחיים, יעברו ברית מילה, ילכו למקווה, ידקלמו מה שילמדו אותם ויצהירו שישמרו שבת ונידה; ומיד לאחר קבלת החותמת הרשמית ישכחו מבית הכנסת, ישובו לקנות חזיר וימשיכו לצאת לבלות בערבי שישי.

אז מתי נתפוס כבר שכל ונבין שהבעיה איננה אם להקל בגיור האורתודוכסי אולי להקשות עליו, אלא להגדיר את היהדות בצורה פלורליסטית יותר, להפקיע את המונופול מידי הרבנות וש"ס ודומיהן ולהשתלב בעולם של המאה ה-21. אם חייל רוצה להתגייר הצבא צריך להציע לו מספר אופציות - גיור אורתודוכסי, קונסרבטיבי, רפורמי, או אפילו טקס חילוני, ובסוף התהליך הזה לרשום אותו כיהודי בתעודת הזהות.

ונסיים בתהיה בת-האלמוות של החמישייה הקאמרית, שנאמרה במבטא רוסי כבד: "אם הוא לא מתאסלם בארץ למה הוא צריך להתנצר שהוא לא מתגייר בצבא".

פרופ' דרור זאבי, מרצה במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת בן גוריון