לקיה: החוק הבלתי-כתוב מכתיב את החוק הכתוב

• מספר תושבים: כ-10,000
• צפיפות: כ-1,700 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)
• מעמד מוניציפלי: מועצה מקומית.
• אחוז הזכאים לבגרות: כ-47% (הממוצע הארצי כ-45%).
• השכר הממוצע: כ-4,200 שק (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).
• גישה: מכביש 40 פונים בצומת להבים לכביש 31 ואז ימינה ללקיה אחרי כעשרה קמ'.
• טריויה: משמעות השם לקיה היא "מציאה".
  

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

"כל מה שאתה רואה מסביבך זו לקיה", הסביר לי נבהאן אלסאנע ממרומי גבעת מגדל המים של היישוב. "החוק הבלתי כתוב מכתיב כאן את החוק הכתוב, אתה מבין?" הוא השתהה להדליק סיגריה והמשיך, "גם אם המדינה תנסה לחלק את הקרקעות, זה לא יעזור. אף אחד לא יעז להכנס לשטח השייך למישהו אחר". ב-1949 גורשה משפחתו מהאזור לירדן, אך אביו הגיש בג"ץ והמדינה נאלצה להתקפל. "הם הושיבו אותנו באזור לא מיושב ליד תל ערד. קיוו שאם נהיה קרובים לגבול נעזוב ממילא", אמר והצביע לכיוון מזרח, "שם גדלתי. זה היה כמו ג'ונגל. אני זוכר את מראות הזאבים הטורפים את הכבשים כאילו הם נטרפו אתמול. בסוף היום אולי אקח אותך לשם".

מגדל המים שמאחורינו מכוסה בגראפיטי של חיילים שניווטו לכאן. בשלולית שלמרגלותיו משתעשעים שני נחליאלים. "המפקדים מחליטים לנווט לכאן על דעת עצמם. אסור להם להיכנס לשטח היישוב", הלין בפני נבהאן. "הלכתי פעם למפקדה שלהם בבאר שבע, אז אמרו לי: 'תכתוב את המספר של כל רכב צבאי שנכנס ואנחנו נטפל בו'. עשיתי ככה תקופה, עד שנמאס לי. לא יכול להיות דו-קיום בין הסוס לרוכבו".

"כל מה שמסביבך זו לקיה". נבהאן אלסאנע מתצפת (צילומים: יוסי יובל)

נבהאן מנהל את מחלקת הספורט במועצה המקומית, "אבל אין לי ספורט לנהל", הוא מתוודה. משפחתו חזרה ללקיה ב-1975 כשהחלו לתכנן את הקמת שבעת היישובים במטרה לנסות ולהסדיר את ההתיישבות הבדואית. ב-84 הוקמה קבוצת הכדורגל "בני לקיה" - הבייבי שלו. בשיאה העפילה הקבוצה לליגה ב', אבל נבהאן נשבר והקבוצה התפרקה, "אי אפשר לבסס ניהול של קבוצה על אדם אחד", הוא מסביר. ב-2002 נבנה המגרש של לקיה, אך הקבוצה מעולם לא שיחקה בו.

הבדואיות רוקמות הכל: משמלות מסורתיות ועד קלמרים

החניה הראשונה שלנו היא בבית "רקמת המדבר", מקום מושבה של העמותה לשיפור מעמד האשה הבדואית. חסאן אלסאנע מקבלת את פנינו. "האשה הבדואית היתה רועה וחולבת, מביאה את המים ואורגת את האוהל, וכשהיא נכנסה לבית המודרני פתאום הכל השתנה", מסבירה לי חסאן, "הקמנו את העמותה ב-1986 כדי ללמד נשים בנות 40-50 מהי כלכלת בית. מה זה מקרר, מכונת כביסה, אבל מהר מאוד התהפך המצב והן ביקשו ללמד אותנו - הצעירות - על המקורות הבדואים. ב-96 הקמנו את פרויקט הרקמה. התחלנו עם שש נשים ובתוך שלוש שנים הגענו ל-160 והיום יש רשימת המתנה ארוכה".

הנשים מגיעות לעמותה פעם בשבוע כדי לקחת בד, אך את הרקמה הן מבצעות בבית. הן רוקמות הכל: שמלות מסורתיות, תיקים, כריות, קלמרים, אלבומי תמונות וקישוטים. "כל הדוגמאות הרקומות לקוחות מצילומים ישנים ומזיכרונן של הנשים", ציינה חסאן והסבירה שאת ההשראה לדגמים קיבלו הנשים מתמונות היומיום במדבר - השבט, השייח' והאוהל. "הדגמים והצבעים של הרקמה הכילו הרבה אינפורמציה", המשיכה. "למשל אם גבר ראה אישה ליד הבאר, הוא ידע לפי צבע השמלה אם היא רווקה או נשואה. היו גם דוגמאות טעונות כמו זו של כלה וחמותה", הוסיפה חסאן ופרסה לפני שמלה ועליה רקומות שתי צביות המביטות לכיוונים מנוגדים. כדי לגייס כספים להעסיק עוד נשים הרחיבה העמותה את פעילותה התיירותית והיא מספקת כיום אירוח והסברים לקבוצות שמגיעות לבקר. "זה אוהל אמיתי משיער גמלים שהובא מירדן", הבטיח לי נבהאן וחיכך ידו בגעגועים באוהל האירוח של העמותה. "אצלנו כל האוהלים היום הם חיקויים מיוטה. לפעמים בשביל הנוסטלגיה אני נוסע רחוק דרומה כדי למצוא אוהל אמיתי", הבהיר לי.

לא רחוק משם, בכניסה ללקיה, עצרנו במשכנה של עמותת "אריגת הנגב" הפועלת גם היא לקידום תעסוקת נשים בדואיות, אך בתחום האריגה. על הקיר תלויה תמונה של ג'יל ביידן, אשתו של סגן הנשיא האמריקני, כשהיא אוחזת שטיח שנארג במקום. בחצר המבנה אפשר לראות את תהליך הייצור השלם החל בשקיות הצמר הבלתי מעובד, דרך מתקני הצביעה, הטוויה לחוטים ועד לאריגה עצמה. "הצבעים שאתה רואה היום נכנסו מירדן אחרי 67", הסביר לי נבהאן, "לפני זה הצבעים היו אלה של הכבשים עצמם. אני מעדיף את הצבעים של הכבשים", הוסיף והצביע לעבר ערימת שקיות בגוונים שונים של בז'.

חסאן אלסאנע בחנות של רקמת המדבר

אריגת הנגב - כל תהליך הייצור מהצמר ועד לשטיח מוצג במקום

עושים הכל מהגמל: משחות וסבון, וגלידה נגד סכרת

התחנה הבאה היא תל-שבע. אנחנו נוסעים דרך נוף הגבעות הנמוכות של הנגב הצפוני והטלפון באוטו לא מפסיק לצלצל. נבהאן עונה וקולות כעוסים ממלאים את חלל הרכב. הוא מנתק, ושוב עונה כדי לאפשר לקולות רמים אחרים לפרוץ מן הדיבורית. "אלה שניים שהיו מסוכסכים על איזו קרקע", הוא מסביר לי, "הם נמצאים עכשיו אצל בורר באזור ערד".

"ומה הקשר שלך לסיפור?" אני שואל.

"הם הגיעו אלי למשרד כדי שאגשר ביניהם לפני שהלכו לבוררות".

"והצלחת לגשר?"

"כן. קבענו שאם זה שיש לו מסמכים, ישבע על הקוראן שהקרקע שלו, אז השני יוותר"

"והשבועה תשכנע את השני?" אני תוהה.

"ודאי".

"אז מה הבעיה?"

"הם לא לקחו את ההסכם שכתבנו ועכשיו הם מתווכחים מי אמור להישבע".

נבהאן מסביר שמרבית הסכסוכים בנגב נפתרים כך. "במקרים הפליליים יש אפילו נוכחות של המשטרה במשפטים האלה", הוא מציין. "החוק הבלתי כתוב מכתיב את החוק הכתוב", אני מצטט.

בפאתי תל שבע, הראשון ביישובי הבדואים בנגב, לא רחוק מן המקום בו רעה צאנו של אברהם אבינו, אנחנו מוצאים את גופתאן אבו-רקיק, רופא ערבי מסורתי. "למדתי כל מה שאני יודע מאמא ומסבא", מעיד על עצמו גופתאן ומקבל את פנינו בחדר האירוח, כשהוא שרוע על מזרון ולצידו כבר ישובים שני אורחים. "אני עושה הכל מהגמל. משחות וסבון, וגלידה נגד סכרת מהחלב ותכשיטים מהעצמות", הוא מספר.

בחצר הבית מתרוצץ כל עולם החי הכתוב והבלתי כתוב: כלבים, חתולים, יונים, גדיים ותרנגולות. הבן הקטן פותח למעני צנצנת פלסטיק קטנה ושני עקרבים שחורים זוקפים עוקצם לעומתי. "איפה הגמלים שלך?" אני שואל את גופתאן. "גמל עולה 25 אלף שקל ואני צריך 100 נאקות בשתי משמרות - 50 חולבות ועוד 50 בהריון של שנה שבמהלכו אין חלב. אני מחפש משקיע", הוא מתוודה. "כשהבן הקטן שלי היה בן שמונה בערך", מתערב נבהאן בשיחה, "הופיע גמל משוטט ליד הבית. זו היתה הפעם הראשונה בחייו שבה ראה גמל, אז הוא נכנס הביתה נסער וסיפר לי בהתרגשות: 'אבא, אבא, ראיתי פרה גדולה".

ספינת המדבר. סבון מן החלב ותכשיטים מהעצמות

בנו של גופתאן אבו-רקיק משתעשע עם הגדיים בחצר הבית

"למה אף אחד לא פותח מסעדה בדואית?"

צלחת מנסף מונחת לפנינו ושתיקה משתררת בחדר האורחים. כולם תוחבים ידיהם אל תוך הר האורז הצהוב שבסיסו פיתה בדואית, פסגתו עוף ומדרונותיו מקושטים בחומוסים ובצלים מטוגנים. אני מביט בשכני החופנים מן התבשיל ותוחבים לפה בתנועות מהוקצעות, ואז מנסה לחקות אותם ללא הצלחה. הם אוכלים מהר ומסודר ואני אוכל באיטיות ומשאיר תחתי שובל של אורז מאובק. "למה אף אחד לא פותח מסעדה בדואית?" אני מנסה להסיט את הסובבים מן הבלגאן הנערם למרגלותיי. "דוקא יש אחד ברהט שפתח עכשיו קייטרינג", מספר נבהאן, "יעני אם באים אליך אורחים ואין לך כח לשחוט כבש, הוא יעשה את זה בשבילך".

אחרי הארוחה אנחנו קופצים לחווה הרפואית הנמצאת כמה מאות מטרים מביתו של גופתאן שבה מארחת מרים אבו-רקיק קבוצות ומלמדת על הרפואה הטבעית המדברית. "אנחנו עושים סבון מיפרוק המדבר", היא מסבירה לי, "שמן מאבטיח פקועה וקרם לחות מעירית". הכל אפשר לעשות מהצמחים שיש כאן היא מסכמת.

המנסף. הר אורז המענג את הקיבה

מוצרים למכירה בחווה הרפואית של מרים אבו-רקיק

"בוא נעצור לשתות חלב נאקות"

היעד הבא הוא תל ערד. אנחנו ממהרים מזרחה והשמש מנמיכה מאחורינו, מאיימת להשיג אותנו. הטלפון מעדכן שהבוררות ליד ערד התפוצצה ללא הצלחה הפעם. נבהאן עולה על דרך עפר המקיפה את התל מצפון ומטפס עם רכבו הישן כאילו היה רכב שטח מקצועי. "כאן גדלתי", הוא מצביע לכיוון צפון. "אני זוכר שהיינו משחקים על התל ומריחים את הפיתות הנאפות בצד השני. היום אני מבין שזה בגלל שהיינו כל הזמן רעבים. בבית הספר היסודי למדתי בתוך מערה. למדנו קוראן, קריאה וחשבון. בתיכון שלחו אותי ללמוד באזור טירה. בפעם הראשונה ראיתי חלון, ראיתי שולחן. פעם הייתי מביא את הילדים שלי לכאן, אבל הפסקתי אחרי שהם שאלו אותי למה אני מביא אותם למדבר. בשבילם לקיה היא הכל, בשבילי תל ערד שווה את כל העולם".

השמש שוקעת ואנחנו מצטרפים לשורת הרכבים החוזרים מאילת בדרך ללקיה. ללא התרעה, שוב סוטה נבהאן לעבר המדבר. חושך סמיך מכסה את הכל ואני מבחין בקושי באוהל בודד שאנחנו נעים לכיוונו. "בוא נעצור לשתות חלב נאקות", הוא מציע. אנחנו מתיישבים באוהל ואחד הילדים נשלח להביא מן הנוזל הלבן שזה עתה נחלב. "חבר שלי אושפז פעם בבית חולים והיו צריכים לקחת לו דם", מספר בינתיים נבהאן, "עשר מחטים נשברו על הגוף שלו בלי שהצליחו לחדור אותו והרופאים היו המומים", הוא משתהה ואני מביט בו ספקן, "אחר כך התברר שהוא גדל כל החיים שלו על חלב נאקות".

• לכל הטיולים במדור "בשביל הד-קיום"
  

• לכתבות ולתמונות נוספות של יוסי יובל